לא ברעש ולא בפאמפ

מכובדנו הרב שאולזאהן עורר באחת משיחותיו המשודרות על ההיבט של חשש פקוח נפשות שחובה ליתן עליו את הדעת כאשר נערכים להלוויות המוניות, בפרט אחרי האסונות הנוראים בהלוויתו של הרב וואזנער בבני ברק והדברים פשוטים וישרים.

באותה שעה אני הקטן עדיין מתחבט להבין את המרכיבים הרוחניים והפסיכולוגיים שמאחורי הזרימה ההמונית ופרץ הרגשות המוחצנות באירועים מעין אלה. עודני תחת הרושם המביך שהשאיר עלי צילום מהלוויתו של הרב אלישיב ע''ה שהתמקד על נער בן שש עשרה שצופה בהלוויה ההמונית מעל מדרגות חצר כשהוא מוריד כנחל דמעה, והייתי מתמיה למה הוא בוכה? האם יש לו לבחורצ'יק הצעיר שמץ מושג למה ועל מי הוא בוכה?! את הרב אלישיב היכרתי עשרות שנים כיהודי גבה קומה ונשוא פנים השקוע לחלוטין בעולמו שלו, הוא גר בצניעות בקרב אביוני מאה-שערים אבל התפרנס בשופי כדיין בבית הדין הרבני לערעורים עם משכורת כשל שופט עליון. אני גם זוכר את הימים שהסתכלנו עליו כאחד 'משלהם' וכמעט ולא היה לו שיג ושיח עם הנקראים בני היישוב הישן וזה היה ידידי רבי יעקב מאיר שכטר שהתחיל מסיבותיו שלו לפנות ולהפנות אליו שאלות יומיומית בהלכה והכשיר אותו בכך אפילו לאנשי העדה החרדית.. אבל הרב אלישיב היה ונשאר אדם מסוייג ומרוחק שלא הביט מיוזמתו הוא על איש , טיפוס קלאסי של מדען ואיש מחקר שלא היה בשום פנים ואופן ממין האדם ששייך בכלל לפתח אליו רגשות, לא כאלה ולא אחרות. והנה אחרי שהחכם הזה זכה גם לזקנה מופלגת לא רק שבחורי ישיבות לצעירים  ביכוהו כאילו אבד להם אחיהם הקטן האהוב גם הנשים והנערות בכו וביכו עד שיבש מקור דמעתן. מה הסיבה? למה?  בעוונותי, בביתנו טעמנו טעם שכול ואבל, אבל הצילומים מההלוויות הליטאיות ההמוניות לא מזכירות לי משהו אותנטי, המחזות נראות לי במחילה כמין הרעלת תרבות המונית

אני עוד זוכר את הלווייתו הלילית של הגאון מטשעבין זי''ע שהיה נזר גאוני התורה כבר לפני המלחמה וגם איש חמודות אוהב בריות ואהובם שלא קם ומי יודע היקום בנו אי פעם גאון קדוש ואהוב בדומה לו. לוויתי אותו לצד הרבי מאמשינוב מביתו עד למקום מנוחתו בהר המנוחות, צעדנו בקרב ציבור מתאבלים שפופים בלי להידחק ואני לא זוכר שום התפרצויות אמוציוליות למרות שליבנו דוה על עולמנו שאיבד את הבהיר והנעים שבמאורותיו, אך גם שלמים עם דרכו של עולם: ימנו כצל עובר..והילודים למות.. מי גבר יחיה ולא יראה מות.. לפי עניות דעתי זה היה הרבה יותר טבעי, אנושי ומכובד.

לדעתי ההלוויה השקטה והמצבה הפשוטה להם נתאווה הראי''ל שטיינמן זצ''ל איננה סיפור של ענווה ובכלל לא. אדרבא, זו אפיינה בס''ה את טעמו הבריא של יהודי בריא וחכם, לא, הוא לא חשב שדמעות נערי הישיבות קטנות היבבות של יענטות ובכיין של אלפי נערות בית יעקב שהסמרטוטים הנדפסים ידגדגו להן את בלוטות הדמעות יוסיפו לכבודו ולזכרו, לא. הוא רצה בהלויה מכובדת שקטה כזו שהייתה להם לנצי''ב לחפץ חיים ולרבי חיים עוזר להרב מבריסק כמו לחכמי האומות שמיליונים חבים את חייהם וחיי ילדיהם לחכמתם ומחקרם. ואת הכבוד שבמצבות הענק עם שפך תוארי הסרק והקשקושים  היא 'פירגן' לאלה שטיפחו את הבוליוואנעס האלימים המחוצפים וסרי הטעם שעוד חושבים שזה מכובד ומכבד.רבי אהרן לייב 'התכבד' והתכבד לעילא במצבה כזו של רעייתו הנאמנה אם בניו. ואני בכלל לא חושב שנתמעט במשהו מכבודו, ואדרבא.

יהודי פשוט