המשפיע תוהה: האם שיטת החינוך מתאימה לנוער של ימינו?

הרב מנדל ראטה מגיש את הפרק השישי בסדרת "הבלוג של המשפיע", ומעלה תהייה - האם שיטת החינוך הקיימת כיום בישיבות מתאימה בכלל לנוער בדורנו • מעורר מחשבה

אתמול עשיתי ביקור בישיבה מעניינת אשר בגבול בני ברק - רמת גן, היא נקראת ׳ישיבת רמת גן׳. בגדול היא ׳ישיבת הסדר׳ של נוער דתי - לאומי, אבל היא שונה קצת מהאחרים. קודם כל היא מיועדת לנוער חרד"לי יותר, נוער חרדי לאומי, אבל יותר מכך - היא ישיבה אפילו חסידית. האמת היא שבצעירותי הייתי מבקר הרבה מאוד בישיבה זו בשבתות. גם בגלל שאהבתי את תפילת 'קבלת השבת' שלוותה בשירים ובריקודים, משולב קרליבך ושירה חסידית, אבל גם בגלל משהו אחר, שמאוד תפס את ליבי. אתם מוזמנים לבקר שם ולחזות בדבר המעניין הזה: לכל בחור יש שם מקום קבוע ללימוד ולתפילה, וליד המקום הזה יש לו על השולחן מקום מיוחד, כמו מדף, שמיועד לספרים. לכל בחור אוסף שלם של ספרי הגות, חסידות, מחשבה, ואפילו קבלה לפעמים, ולכל אחד יש אוסף אחר ומגוון כשלעצמו. כל פעם אני עובר ליד השולחנות ובוחן את הגיוון המעניין הזה של הצעירים והתחומים שמעניינים אותם. האחד יש לו בעיקר ספרי ברסלב - מרבי נחמן עד הרב ארוש, השני נוטה יותר לחב"ד - בנוסף לספר הכוזרי וספרי הרמח"ל, השלישי מתחבר יותר לספרי הרבי מפיאסצנא, והרביעי נוטה יותר לספרי החסידות הפולנית כמו 'שפת אמת', 'שם משמואל', 'איז'ביצא'. אני פותח את הספרים ורואה שזה רציני. יש להם בפנים כל מיני רישומים ו'קנייטשים' כאלו, סיכומים וטבלאות לעבודה נפשית פנימית ואישית. חבר'ה עם תוכן פנימי ואמיתי. 

אז אתמול שוחחתי עם בחור מתוק מהישיבה שם שיחה מעניינת. קוראים לו... טוב לא ביקשתי ממנו רשות. הוא כבר הרבה שנים בישיבה והוא זוכר אותי בא לשם עוד לפני שש שבע שנים, עובר בין המדפים האלו ומחפש ספרים מעניינים. הוא גם אמר לי שהקליפים שלי מרגשים, ושהקליפ 'תהום אל תהום' הוא חידוש בעולם החסידי. איזה כיף זה היה לשמוע את זה ממישהו שנמצא במגזר כל כך אחר. אומר לכם את האמת: אני אוהב לשמוע מילים חמות על השירים שלי. אפילו שאלתי אותו למה הוא חושב שאני חידוש בעולם החסידי, וביקשתי ממנו שיסביר יותר. רציתי פשוט להתענג על כל מילה. הוא ענה לי שיש לי אומץ ללכת נגד הזרם, להביא שיר וללכת על שפת הים ולהצטלם עם גיטרה עם כל הלבוש החסידי. טוב, יש בזה קצת אמת שאני לא בדיוק הולך עם הזרם. גם לא כשאני כותב למשל שאני די מאוהב בישיבה הזאת, 'ישיבת רמת גן'. 

הוא אומר לי שפעם הוא היה הולך יותר לכל מיני טישים והיה רץ בירושלים לכל מיני חצרות, אבל היום כבר פחות בגלל שהוא מרגיש שהרוב זה שטחי ופחות עם תוכן. הוא כן הולך לר' איצ'ה מאיר מורגנשטרן, הרבה נוסע להרבי מאמשינוב שכבר מכיר אותו, ר' צבי מאיר, ועוד כמה יהודים. שאלתי אותו למה הוא מחפש את עצמו במקומות החסידיים ומה חסר להם שם בישיבה. הוא אומר שבגדול יש בישיבה שלהם הערצה והערכה מרובה לעולם החסידי ולמחויבות החרדית בכלל. רק חסר שם תוכן פנימי בציבור שלכם, הוא אומר. הכל נעשה באופן מכני, זה לא החסידות המקורית שהבעל שם טוב ייסד, זה רק המשכת מנהגי המסורת. תופעת המשפיעים היא כבר סוג של תנועה חדשה - הוא אומר, מעין מענה לצימאון הרוחני לפנימיות. אח, כמה שהזדהיתי עם כל מילה שלו. אבל בישיבה שלהם, זה אחרת לגמרי מהישיבות שלנו.

להמשך כנסו כאן:

יש, למשל, בישיבה שם סדר לימוד יומי של חסידות ומחשבה. לומדים יהדות וחסידות. אבל לא סתם לומדים בגלל שזה מצווה לומר את המילים הקדושות וסגולה לפרנסה וכדו׳. לפני שנמסר שם שיעור במחשבה וחסידות, מחלקים להם דפים של מראי מקומות, כמו אצלנו בסדר עיון. שם בדף מצולם למשל קטע מסויים מ'השפת אמת', קטע אחד מהמגיד ממעזריטש, עוד קטע מ'תורה אור' של בעל התניא, ושני קטעים של ר' צדוק הכהן מלובלין. הם מנסים ללמוד ולסכם - מה רוצה ממני המגיד ממעזריטש או מטשערנאביל, מה זה נוגע אלי וכמה זה אקטואלי ליומיום שלי. לומדים בעיון ובהעמקה ממש. ראיתי שהם מדי פעם מוציאים 'קובצים' כאלו, כמו שגם עושים בישיבות שלנו, רק ששם חצי מהתוכן זה סוגיות בעיון הש"ס והחצי האחר זה מאמרי מחשבה והגות מהבחורים. ווואהווו, איזו רמה, איזו רמה. אני לא חושב שבחור חסידי רגיל אמור להבין בכלל את השפה הזאת בה הם כותבים מאמרי הגות. כתיבה מחשבתית ברמה כל כך גבוהה. רק לשם דוגמא: אני זוכר בהיותי בחור צעיר וביקרתי שם, ראיתי עלון בדיחות שיצא לפורים ע"י אחד הבחורים, בוא נאמר 'הלץ של הישיבה'. הוא נקרא בשם 'בדיחת הדעת'. בעלון ההוא נעשה ניסיון לתאר בחור שיושב בחדר האוכל ומנסה להעלות את הניצוצות של האוכל שבצלחת מולו. כמובן הכל בהומור קורע, אבל זה היה משולב עם מושגים מתורת חב"ד, רבי נחמן, הכוזרי, ולא יודע מה. 

אז מה אתם אומרים? אני נזכר פתאום - בתקופה מסוימת בהיותי בחור בישיבה ייסדתי גיליון דו שבועי, אולי בהשראה ממה שראיתי שם בישיבה ההיא, כשבעלון ההוא אני מתחיל לכתוב את הגיגיי וקשקושיי, כל מה שהיה לי בלב - כתבתי שם. חילקתי אותו בעוד כמה ישיבות חסידיות. עד מהרה הפכתי לנושא שנוי במחלוקת... רק לשם דוגמא איזה דבר עורר מחלוקת אצל בחורי הישיבות החסידיות: איזה מאמר אחד שכתבתי, שהתחיל עם משפט בערך כזה: "אני יושב לי במקומי הקבוע בישיבה, מחכה לחברותא שבושש לבוא, ובינתיים מפזם לי את השיר "נשמת" של יהודה גרין, כשאצבעותיי מרקדות - כביכול פורטות על הגיטרה ברגש". נו נו. גיטרה, יהודה גרין, מפזם שיר במקום להסתכל בספר. אל תשאלו איזה בלגן היה. אני מתבייש לומר, אבל באיזה ישיבה אחרת הוציאו בשבועות הסמוכים איזה גיליון ל׳שבת התאחדות׳, ומישהו שם כתב תיאור עד כמה הישיבה שלהם חשובה יותר מאחרות, וכך כתב: "ותראו שאפילו בישיבה מסוימת שעוד נקראת מהישיבות הכי טובות בבני ברק, מישהו כתב שם, רחמנא ליצלן, שהוא יושב בתוך הישיבה, מפזם לעצמו שירים, ולא פחות ולא יותר, מרגיש כאילו פורט על ״גיטרה״, ועוד באמצע הסדר". אני לא רוצה לומר יותר, רק דבר אחד - ילדים קטנים. אם כבר נושא שמעורר סערה, אז ציפיתי לוויכוחים איכותיים ברמה, על נושאים רגישים ועמוקים, וויכוחים ברמה גבוהה, אבל הוויכוחים הסתיימו בשאלה האם גיטרה זה טוב או שזה רחובי. קשה לומר שיש מה לדבר עם מישהו. 

אז מה זה אומר עלינו? מסתבר שאנחנו לא מוכרים לצעירים שלנו הרבה תוכן פנימי. קשה לומר את זה, ובמיוחד שאני יוצר לעצמי דמות של מבקר המדינה, אבל אם לבקר - הרי שהנני מבקר רק את מה שקורה אצלנו פנימה. אנחנו מחויבים ונקראים אל ביקורת פנימית רצינית. אם לתקן אז קודם לתקן את מה שקורה אצלנו. אני זוכר שכשהייתי בישיבה שאל אותי חבר, למה אתה כותב תמיד דברים שמעוררים פרובוקציות? תכתוב כמו כולם, ויש הרבה נושאים מעניינים לכתוב. אמרתי לו, בזמנו, שאינני מעוניין להיות סופר שכותב דברים מעניינים ומקבל כמה דשי"ם חמים ברחוב. אני רק רוצה לתקן ולעזור. וודאי שאני יכול לכתוב מאמר בחשיבות של ׳קימה לפנות בוקר׳ או של ׳אמירת קרבנות לפני התפילה׳, אבל זה נושא שכולם מדברים עליו וכולם גם יודעים את חשיבות הדבר. אני נוגע דווקא בנושאים רגישים, כי אני אכן רוצה לנסות לתקן במקומות בהם אנו חלשים, להועיל משהו אמיתי לעולם. וגם אם זה לא יחולל שינוי באופק הקרוב, אך לכל הפחות אדע שהעליתי את הנושא הכאוב על השולחן. 

אז אני מציע לעשות? האם סדר קבוע במחשבה וחסידות בעולם הישיבות יציל את המצב? אני לא חושב. כי מה שיקרה הוא שיהיו שיפתחו כמה ספרים וילמדו בשטחיות ובגירסא, והאחרים יבטלו את הזמן. זה לא העניין. ׳הגישה׳, היא זו שצריכה להשתנות. הגישה של אנשי הצוות, של הדור המחנך. לו הייתה לי ישיבה, למשל, והיינו עוברים יחד את תקופת טראמפ וקלינטון, אין ספק שהייתי נותן שיעור בנושא זה בראי היהדות. מה זה אומר דמוקרטיה או אי דמוקרטיה, במה דוגלת היהדות, מה הם הצדדים. או כשהנושא הוא דאע"ש והאיסלאם, מה זה כפייתיות דתית, למה זה לא נכון מה שהם עושים אם זה סך הכל אמונתם, ועוד כל מיני קושיות שיש לצעירים. כי מה שקורה הוא, שהצעירים מדברים את הנושאים האקטואליים בחדר האוכל, אך בהיכל הישיבה כאילו מתעלמים מכל מה שקורה בעולם, כביכול אצלנו בישיבה מנותקים מכל העולם ואין לנו שיג ושיח עם כל מה שקורה. אבל זה לא יותר מסך הכל "התכחשות", התכחשות למציאות. הנאומים והדרשות של המשגיחים הם בנושאים שפשוט לא מעניינים את אף אחד. במקום לדבר בנושא אקטואלי ועדכני שבאמת מעסיק את ליבו של הבחור הצעיר שמחפש את דרכו, הם מדברים ׳ליקוטים׳ מספרי מוסר וחסידות. הגישה החינוכית של אנשי הצוות אמורה להיות מבט מעמיק וחושב על כל מה שקורה, להיות יהודים עם תוכן ועם פנימיות. רק אז הם יוכלו להעביר את זה דרך סדר עיון בחסידות וביהדות. הם אמורים להיות שם בעצמם. אבל אנחנו עסוקים בעיקר בלימוד הגמרא, ובזה שכולם צריכים לשבת מול הגמרא בשעות הסדר, במקום להשקיע בלגדל דור של יהודים שיודעים למה הם יהודים. 

חבר'ה, הגיע הזמן לשינוי. שינוי פנימי עמוק. אני יודע שקל לדבר ולא קל לחולל שינוי. כשכתבתי שבוע שעבר על ייסוד 'הקרעטשמע החסידי' היו הרבה שעודדו אותי לקפוץ לעניין, אבל כל דבר זה השקעה וכוח ומחשבה והרבה מימון וגם הרבה סבלנות. אני בסך הכל מעורר נושאים למחשבה. אולי יבוא יום ונקים ישיבה בה נעודד הגות ומחשבה, שיעורים ביהדות ואקטואליה וסדרי לימוד מיוחדים. נעודד גם ביטוי לכישרונות, אמנות, מוזיקה, ויצירה. נעודד מפגשים עם הטבע ועם יופי הבריאה, ובעיקר בניית מערכת כזאת בה נותנים לכל אחד להתפתח בדרך משלו, לימודים המתאימים לו, שיעורים המתאימים לו, ופיתוח כישרון אישי משלו. אני לא יודע אם הציבור אצלנו כבר מוכן נפשית לישיבה כזו שתהיה סך הכל ישיבה ל׳מצוינים׳. המסגרות הללו, שכבר קיימות לאחרונה במחננו שמיועדות לבחורים שכבר נמאס להם מהמסגרות הקיימות, מהוות רק פתרון חלקי וקטן. כי המגמות הללו אמורות להיות לכל בחור בעולם בכל ישיבה שהיא, ולא צריך להגיע למסגרת שמיועדת, כביכול, לחלשים או למבוגרים, ובעיקר, כשזה קורה לבחורים שנפלו מהמסגרות, אזי כל הפעילויות שעושים להם מקבלות פנים של תרבות בידור, העיקר שיהיו מועסקים במשהו ולא יצאו לרחוב. אבל אני מדבר על ישיבות גבוהות למצוינים שילמדו בהם ברמה גבוהה, רק ייצקו בהם תוכן יהודי אמיתי ומקורי. נייסד ונקים דור של צעירים עם תוכן ברמה גבוהה, שכשיקימו בית יהודי, הם יידעו משהו על החיים, ולא יגלו פתאום עולם גדול שלא הכירו, ואז, כמו מה שקורה הרבה לצערנו - נפילה רצינית תוך חבטה עזה. תוכן, תוכן אנחנו צריכים למכור להם. 

לפני שנתיים בערך הייתה לי שיחה טלפונית עם איך קוראים לו, העורך הראשי של עיתון משפחה, נו... הרב משה גרילק. יהודי מבוגר עם הרבה עשייה יהודית. דיברנו על כמה נושאים, ותוך כדי הדברים אמרתי לו שבישיבה הייתי כותב מאמרי מחשבה. אני לא שוכח איך שהוא זעק לי אז בטלפון, "היום ירדו מהדרך ארבע בחורים חרדים מהישיבה הזאת והזאת והסירו את הכיפה והפאות, ואתה יודע למה? בגלל שלא לומדים יהדות בישיבות!!! לא מלמדים סיבה למה כן להישאר בישיבה אז למה שיישארו אם כל העולם חוגג והולל? כך הוא זעק לי מנהמת ליבו. טוב, זו אולי לא הסיבה היחידה שיש הרבה שעוזבים את הישיבות. ישנן הרבה סיבות והרבה דברים הצריכים שינוי, אבל אין ספק - זו היא אחת הסיבות המרכזיות. 

אז חברים יקרים, לחשבון נפש רציני אנו נדרשים. אני רק אומר. הבה ונחשב חשבונו של עולם.