מתי זה קרה שנשתנו סדרי העדיפויות

מאת אתי אליצור

בכל פעם שבה אני עובר במאה שערים וקורא את הפשקוילים, אני שואל את עצמי מה האובססיה של החרדים נגד פנוי קברים?
לא שאני לא מבין למה הם מתנגדים לפנוי קברים. אני מבין. אני רק שואל מנין האובססיה, ולמה להשקיע דוקא בזה כ"כ הרבה אנרגיה.
פנוי קברים הוא אסור דרבנן שנוי במחלוקת. חשוב, כמובן, להקפיד גם על אסורי דרבנן, ויפה מאד שהחרדים התגייסו למנוע את האיסור הזה. (בהנחה שהוא אכן אסור). אבל בדור שיש בו כ"כ הרבה חילולי שבת, גילוי עריות, נבלות וטרפות ושאר מרעין בישין, מה אתם נטפלים דוקא לאיסור דרבנן הזה?
נשאל עוד שאלה: בדור שבו מחולל מקום המקדש, קדש הקדשים. בכבודו לא מחיתם, בכבוד עצמות טמאות מחיתם?
מסתבר שזה העניין. החרדים שחזרו לארץ מתעקשים לחיות כמו אבותיהם שבגלות ולטעון שהם בגלות. יש הבדל משמעותי בין יהדות של גלות ליהדות של ארץ ישראל. הבדל של חיים ומות. התורה היא תורת חיים. היא מציגה מודל של עם שחי בארצו. עם מרכז חיים וקדושה במרכזו. שם שוכן אל חי. ולכן כל העם מקדשים את המקום הזה. התורה מרחיקה ומטמאת את המתים והמות. גוף בלי נשמה הוא דבר טמא.
בתורה, אדם ממשיך לחיות לנצח ע"י בניו שממשיכים לחיות וממשיכים את דרכו בחייהם. לכן, התורה דואגת מאד למי שמת בלי בנים. ומצוה להוליד עבורו בנים. (ולכן איש של תורת חיים מוטרד מאד מכך שמעדיפים לחלוץ ולא להוליד לאדם בנים שיבטיחו את המשך חייו לנצח). הנצחיות של אדם היא באמצעות חיים.
אבל בגלות אין חיים של עם. בגלות כל יהודי עומד לעצמו. שוב אין חיי טהרה. וכבר ריה"ל אמר שהיהודי בגלות משול למת.
כאשר כל פרט עומד לעצמו, אי אפשר לדבר על המשכיות של חיים. אם הפרט מת – הוא, כפרט, מת.
ליהודי הגלותי אין שאיפה לתקן עולם במלכות שדי. התורה שלו היא לא מודל להנהגת עם ועולם. היא לא אידאל שצריך שהעולם יחיה על פיו. התורה של היהודי הגלותי שייכת לאיש הפרטי. האדם הפרטי יכול לכל היותר למחות על כך שברחובות שלו לא יחללו שבת ולא תלכנה שם בנות ישראל עם שרוולים קצרים. מה יקרה בשכונות החילוניות? ממש לא מעניין אותו. כמובן שגם לא מעניין אותו לגאול את מקום שכינת אל חי. התורה שלו עוסקת בתקון האיש הפרטי ולא בתקון עולם. (אגב, דווקא החילונים שמדגישים את חרות הפרט, הם אלה שמתעקשים לעשות פרובוקציות ולהתלבש לא צנוע ולדאוג למדרכות מעורבות ברחוב החרדי. בשם החופש וכו'. ואילו החרדים, שדרישותיהם כמעט לא חורגות מתחומי הרחובות שלהם והאוטובוסים שלהם, מואשמים בכפיה דתית. אבל זה באמת לא הנושא כאן). התורה של האיש הגלותי עוסקת בתקון האיש הפרטי. היא תורת האדם הפרטי.
הכלל חי לנצח, הפרט הוא בן חלוף. לכן התורה של היהודי הגלותי מקדשת את המות. סביב המות נוצרת הילת קסמים גדולה. (שדבקה קצת אפילו בצבור החילוני. גם שם מייחסים חשיבות גדולה יותר למה שאמרו המתים מאשר למה שאומרים החיים).
לפי התפישה שבה כל פרט עומד בפני עצמו. ודאי שאדם לא חי לנצח באמצעות בניו. הדבר היחיד שמנציח את האדם הוא עצמותיו המונחות להן אי שם. זוהי הנצחיות שלו. הקבר, המות. לאדם הפרטי הם דואגים מאד, וודאי לנצחיותו. הקבר הוא חיי הנצח שלו. ומי יודע, אולי בדיוק כאן שוכב אדם שחבש מגבעת שחורה. למה נפריע את מנוחתו?
הדאגה לאיש הקבור היא דאגה לפרט ולא לכלל, ודאי שלא לקב"ה. היא דאגה למוות ולא לחיים. לכן, על כך מותר להאבק. ואפילו מצוה. אבל על מקום שכינת כבודו? על השבת במדינה? על קדושת המדינה? למה זה מענין את הפרט?
תורת ארץ ישראל היא תורת חיים. היא מטמאת קברים ועצמות. תורת הגלות והפרט מקדשת קברים ועצמות.