בנצי בום

הרב אליהו קאופמן

    הסערה החדשה שעורר בנצי גופשטיין – סביב קריאתו לשרוף כנסיות, היא עבורי עוד הוכחה (בנתיים נסיבתית...) כי אמנם מדובר באיש מסוכן מאוד אבל לא רק במונח שמיד עולה לכם לראש. הפרובוקציות של גופשטיין כבר אינן נעצרות בערבים אלא ממשיכות גם לכוון הנצרות האירופאית הלבנה, זו שישראל כל כך אוהבת לחבק אותה והיא מחזירה לישראל חיבוק לא פעם חיבוק של דב. ולמרות הכול בנצי איננו נקרא לסדר, המשטרה איננה דופקת על חלונו ובית המשפט מחריש. גם האיום הזה – של הקתולים, יעבור לו מעל הראש כמו שעברו לו מעל הראש כל המלחמות נגדו כאשר איים על הערבים, כאשר הכה בפראות אנשי שמאל, כאשר אמר בפנים למגישה ערבייה כי מקומה איננו כאן וכאשר שוב ושוב הוא מתגרה בשלטון החוק, בחסות עו"ד שפעם היה בדיוק כמותו, וגם כיום הוא איננו קוטל קנים באלימות מילולית למרות היותו עו"ד.

להמשך כנסו כאן:

 

   במדינה נורמאלית איש כזה היה כבר מזמן עצור, ואמנם גם בישראל הוצא הרב כהנא מחוץ לחוק ונכדו נעצר לא מכבר במעצר מינהלי. נכדו של כהנא הוא בדיחה עלובה במגרש ההתלהמות האנטי ערבי לעומת בנצי גופשטיין, אבל מסתבר שהבדיחה בפנים והאימפולסיבי בחוץ. במדינה נורמאלית ממדרים איש קיצוני שבריונותו היא סכנה לציבור, וכך גם קרה בישראל ללא מעט רדיקאלים הרבה פחות ממנו. אבל בנצי'לה שלנו מקבל שעות שידור על שעות שידור ויחס המראיינים אליו הוא יותר מסימפאטי. כדאי לא להיות תמימים, אבל התקשורת הישראלית היא באמת לא כל כך פרוצה ופתוחה כמו שחושבים ו/או מנסים להציג, ויש עלייה פיקוח כבד. אבל בנצי'ל'ה כלל אינו סובל מנדודי פיקוח: קולו נשמע היטב ברמה ובעוצמה מוגברת, תרתי משמע. למרות שלהב"ה הפכה מזמן לסיכון ביטחוני הרי שבנצי שלנו זוכה לחסינות תמוהה ביותר, משהו שמזכיר מישהו מאמצע שנות ה-90 של המאה העשרים...

    כדי שלא להיות קונספיראטיבי הרי שאמנע מלרמוז כי אולי מדובר כאן ב"שמפניה" תוססת נוספת, והפעם מזן משובח יותר. אבל בנצי איננו הראשון – ולצערנו הרב הוא גם לא יהיה האחרון, שסימני שאלה יעלו במחשבתנו כאשר ניתקל במעלליו, לצד מעצר מינורי זה או אחר, בסגנון מעצרי "בן החמס". היו ימים שעל פגישה עם אנשי אש"ף נעצרו לא מעטים, וכך למשל ישב אייבי נתן המנוח בכלא ואילו ויקטור אלוש נאלץ לברוח לצרפת מפחד הכלא הישראלי. אבל אורי אבנרי – מלווה בעיתונאית ענת סרגוסי, נכנס ל"בור" של אש"ף בלבנון, בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, ונפגש עם ערפאת, ואח"כ אף פרסם באין מפריע את הריאיון עם ערפאת. את הכלא הוא ראה ולחו"ל הוא לא ברח. גם פרשת בריחתו של עזמי בשארה מעוררת תמיהות, אבל לא אכנס לכך. מה שיש לנו ביד זו רק פרשת אבישי רביב, וגם זו כבר מזמן הושתקה. בכל אופן, בנצי גופשטיין הוא אדם מסוכן וזאת משום שמי שנמצא בסביבתו הוא יעד למעצר, ובדרך כלל חוץ...ממנו!

    הקרב האמיתי בישראל איננו על ימין ושמאל וגם עניין ההתנחלויות כבר הוכרע מזמן. הקרב האמיתי – שעליו מבוזבזים כספי עתק ונערכים מחקרים דמוגראפיים, הוא על ציוויונה של מדינת ישראל העתידית. לרויזיוניסטים ולסוציאליסטים נשמטת הקרקע הדמוגראפית מתחת לשטיח הציוני – החילוני. החרדים מתרבים ובכיתות א' ו-ב' הם כבר הרוב, ואילו הדתיים הלאומיים כבר מתחילים להשתלט על הצבא. את החרדים רוצים לגייס לצבא כדי להפכם לחילוניים ואילו את הדתיים הלאומיים רוצים לגרש מהצבא כדי שלא ישתלטו על הקצונה הבכירה. פרדוכס הנובע מפחד דמוגראפי – פוליטי- תרבותי. אחד האמצעים להרתיע מפני הדת היא  הצגת הדמוניזציה של הדת וטשטוש ההבדלים בין הקבוצות הדתיות השונות. העליהום החילוני מתבטא בכך שהוא מציג שהדת היא קיצונית וכי רק הדת מביאה למלחמה. כאילו שמעולם לא היה כאן סוציאליסטים אקטיביסטים ורויזיוניסטים מקסימליסטים. ע"י תעמולה כזו מאמינים שם למעלה – בקרב "מתווי המדיניות", כי המדינה תישאר בידיים חילוניות. לא פלא הוא שלפתע צצות תנועות דתיות – חרדיות שחוברו גם יחד, ושהמכנה המשותף שלהן היא הקיצוניות הנובעת מהדת. כשצריך הם לאומנים יותר מהימין החילוני וכשצריך הם לוחמי קנאות דתית חזקים יותר גם מ"נטורי קרתא". החוגים הכהניסטים – שלאחר מות הרב כהנא, מפלגות "עוצמה" ו"יחד", ובמיוחד ארגון להב"ה הן אותן תנועות קיצוניות שאמורות להוכיח כי אין הבדל בין דתיים לחרדים וכי אין בדת מתונים וקיצוניים אלא שכולם היינו הך, קיצוניים לאומנים וקנאי דת חשוכים גם יחד, שכמובן הדת, ורק הדת – וזו היהודית בלבד, אשמה בכך.

  ואסיים בסיפור שהדיו עדיין מרחפים עלינו. מאמצע העשור הראשון של שנות האלפיים דרך כוכבו של אדם בשם משה אריה פרידמן, בשמי האנטי ציונות החרדית. לפתע הוא נחת במרחב הפתוח ששמו "נטורי קרתא", למרות ששורשיו לא היו בחסידות סאטמר וב"טורי קרתא". האיש הזה – תושב אוסרי באותם ימים, הפך מהר מאוד ל"כוכב" תקשורתי שרק מושכי החוטים יכולים לסדר רייטינג כזה. הוא גם התיידד במהרה עם היידר, המנהיג הניאו נאצי דאז של אוסטריה. במקביל הוא ארגן משלחות לאירן – של חרדים, היישר לנשיא האירני דאז, אחמניאגאד, גם כשזה אירע במהלך שבת קודש. כאשר הרהיב הלה עוז וסחף עימו את רעיו למפגש עם ניאו נאצים באירן, להכחשת השואה, מיד עלה חשד בראשי ולמחרת כתבתי בביטאון ה"עדה החרדית" (תחת הכותרת "בכנס אלופי עמלק") כי יש להתרחק מהאיש הזה וכי המטרה שלו הייתה להעניק דה ליגיטימציה ל"נטורי קרתא" בפרט ולכל מפגש ערבי –    מוסלמי – חרדי בכלל. כמו כן הוספתי כי אני מעריך שלאחר שהלה יסיים את שליחותו הוא יכריז כי חזר להיות ציוני. ואמנם מספר שנים מועט אח"כ הצהיר הלה קבל העולם כי חזר בו מדעותיו האנטי ציוניות. כיום הוא חי בבלגיה ורודף שם את היהדות החרדית...