ההתעלמות לא יועיל חייבים להשמיע קול ברור

מאת ארי הומניק

ראוי להקדים ולומר באופן חד וברור: יחסים הומוסקסואלים אסורים מבחינה הלכתית באיסור חמור מהתורה ללא כל הוראת היתר. מבחינה דתית, כל נסיון להכיל ולהבין את התופעה יכול להתבצע אך ורק במישור האנושי, זה שנפגש עם המציאות היומיומית ומנסה להתמודד איתה, אך יחד עם זאת, במישור העקרוני צריך לשים דגש ברור על ההסתייגות ההלכתית מהתופעה. לאחר שהבהרנו זאת ניתן להתייחס באופן נקודתי לסוגיה הרלוונטית מבלי לחטוא לאמת.

הקולות שנשמעים בימים האחרונים בתקשורת הכללית וברחבי הרשתות החברתיות הם לא פחות מבושה וחרפה. לבוא בטענות לציבור החרדי כולו בעקבות מעשה - חמור ככל שיהיה - של מטורף אחד שיצא ממנו, זו טעות חמורה לאמת שאף עלולה לגבול בהסתה במקרים רבים. פסטיבל הגינויים וההתנערות שנערך על ידיי חרדים רבים ברשתות החברתיות הוא אולי נחמד וסולידרי, אבל מיותר לחלוטין. אני, כאדם חרדי, לא אמור לגנות את המעשה יותר באופן אקטיבי מאשר כל אדם בארץ או בעולם ששמע על שהתרחש.

אפילו הטענות - הדמגוגיות, יש לומר - שנשמעו כלפי הציונות הדתית בימים שלאחר רצח רבין אינם קבילות במקרה זה; אף אדם לא יכול לטעון כי החברה החרדית מהווה קרקע פוריה לגידול מעשי אלימות כלפי הומואים. (שוב, לא שניתן לבוא בטענה דומה לציבור הדת"ל). צעיר חרדי יצרוך במשך כל חייו תקשורת חרדית ולא ייחשף אפילו פעם אחת לתופעה. נכון, כל בר בי רב יודע מה העונש שמוזכר בתורה על מעשים שכאלה, אך אף גוף רשמי או ממסד שפוי בציבוריות החרדית מעולם לא העלה בדעתו לנסות ליישם את העונשים המוזכרים בתורה. זה שמטורף אחד קם בבוקר והחליט לנכס לעצמו סמכויות לא לו, לא מחייב אותנו, באופן אישי, במאומה.

אבל, וכאן מופיע "אבל" גדול. נדרשת חלוקה ברורה בין חובתו של האדם החרדי, היחיד, הבודד, לבין חובתה של ההנהגה הציבורית החרדית. בעוד שאני כחרדי לא אמור להיות מאוים מהעובדה שהרוצח השפל משתייך למחנה שלי ולהרגיש חובה מוסרית לגנות אותו - ההנהגה החרדית לא יכולה להנות מפריווילגיה דומה.

בפרשת "עגלה ערופה" כותבת התורה כי במקרה שגופת אדם נמצאת בשטח פתוח ולא ידוע מי הרגו, מחובתם של זקני העיר הקרובה ביותר למקום מציאת הגופה להתנער מהמעשה ולהכות על חטא. הניסוח המוזכר בתורה הוא: "יָדֵינוּ, לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ, לֹא רָאוּ" (דברים, כ"א, ז'). חז"ל במשנה שואלים את השאלה המתבקשת מכל: "וכי על דעתנו עלתה שזקני בית הדין שופכי דמים הם? אלא שלא בא לידנו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לוויה" (סוטה, פרק ט' משנה ו'). כלומר, האחריות הציבורית המוטלת על כתפיהם של מנהיגי הדור אינה פותרת אותם במקרה שהם אינם קשורים באופן ישיר למעשה, אלא בבוא העת הם ידרשו לתת תשובות; איך הם נתנו לאותו אדם להגיע לסיטואציה שהובילה אותו לפעול כך; איך במשמרת שלהם קרה מה שקרה.

אדגיש, אין בכוונתי להטיל אחריות או להאשים חלילה אי מי מקברניטי הציבור במה שאירע, אך אני חושב שכעת מחובתם הגמורה לעשות ככל שביכולתם בכדי למנוע הישנות של מקרים דומים בעתיד. צריך לזכור: בסופו של דבר, אותו רוצח נתעב פעל, כביכול, בשם הדת. אם לא ישכילו מנהיגי הציבור להבהיר באופן חד וברור שאין בין מה שעשה לבין הדת ולו לא מאומה, אנחנו עשויים למצוא את עצמנו מתמודדים בעוד כמה שנים עם צעירים מבולבלים נוספים.

האידאולוגיה החרדית לא מותירה מרחב אישי לגיבוש עמדה עצמית, היא טורחת להבהיר את ״דעת התורה״ ואת ״ההשקפה הטהורה״ בכל נושא שהוא. ניתן לחלוק על השיטה הזאת וניתן להסכים איתה, אך בוודאי שמשעה שהיא קיימת, חובה עליה להביע את עמדתה בכל נושא שהוא ולא לנטוש את המערכה ברגע קריטי ולהותיר חלל ריק שבו יוכל כל צעיר מבולבל לגבש לעצמו השקפת עולם.

אז נכון, מדובר בסוגיה לא פשוטה וצריך לתת את הדעת איך לגשת אליה מבלי להיכנס לפרטים רבים מדי. עורכי היומונים החרדים עשויים להעלות פריחה כמו עורך עיתון המודיע בבוקר שלאחר פרסום החלטתו של סגן השר ליצמן בנושא הקאנביס. אך אין ברירה, מפתח הקסם החרדי שפותר כל סוגיה מורכבת בהתעלמות טוטאלית, הוכח כלא יעיל. חייבים להשמיע קול ברור ונהיר שיבהיר לצעירים מה היא דעת התורה האמיתית במקרים אלה ואז יוכלו זקני הדור להגיד בבטחון: "ידינו לא שפכו את הדם הזה