מה לקח? לקח את הכבוד לעצמו. "הצדיק צריך שיהיה ענו גדול בתכלית בבחינת משה, ויהיה בורח מן הכבוד באמת לאמיתו ולא יקבל הכבוד לעצמו, רק למען כבוד ה' יתברך כדי שיוכל על ידי זה להאיר הדעת בעולם מדור לדור, אבל קורח כוונתו לא היתה לשם שמים כי אם בשביל כבוד עצמו ועל ידי זה נתעה כל כך עד שמרד במשה רבינו שממנו כל המשכת הדעת הקדוש הזה. (ליקו"ה, נטילת ידיים ו, סז).
"שעשה קרחה בישראל"
למה נקרא שמו "קורח"? דורשים חז"ל, "שעשה קרחה בישראל". קרחה זה מקום קרח, מקום שאין בו צמיחה. מסביב עצים ושיחים ויש באמצע מקום שהוא קרח. אין שם חיות, אין שם תנועה, לא צומח שם כלום.
כל הדיבורים האלה על טלית שכולה תכלת, בשביל מה צריך להוסיף לה עוד איזשהו חוט, או בית מלא ספרים בשביל מה הוא צריך מזוזה, זו הכפירה הכי גדולה, שאדם חושב שהוא יכול להגיע לאיזה שלמות, הוא יכול כבר לישון בשקט, הוא גמר את התיקון, והוא עכשיו הכל בסדר אצלו, יש לו גם טלית וגם של תכלת, ואצלו הכל מצויין, ואף אחד לא יגיד לו מה לעשות, ולא רק זה אלא בכלל, הוא המבין והוא היודע והוא כבר מושלם, שהרי קורח היה תלמיד חכם עצום, אך הוא עשה קורחה בישראל, הוא לא נתן שתהיה אפשרות של תיקון, ובדיקה, והתעוררות, ולחפש מה לעשות עוד, כמו שקורה הרבה פעמים גם לנו: אני בסדר, הבעל שלי תלמיד חכם, האישה שלי צדיקה, הילדים שלי לומדים במוסדות כאלה טובים, ואני ברוך ה' יש לי את התורה שלי, והתהילים שלי, והתפילות שלי, ואני עושה קצת חסד, הכל בסדר, ויש לי רשימה, ואני עושה בסוף היום √, ליד כל סעיף, ואם שכחתי פעם משהו, אני אגיד מחר פעמיים, ובעצם ה' יודע שכל כך קשה לי אז ה' לא דורש ממני יותר מדי.
להמשך כנסו כאן:
אך יש אנשים שהכל כל כך לא בסדר להם, שהם לא יכולים להתבלבל שהכל בסדר, כי הם רואים שפה זה לא מצליח להם ופה זה לא מצליח להם והם חושבים שהם המסכנים, אבל הם בעצם נמצאים במקום של צמיחה, כי אם זה לא בסדר וזה לא בסדר ועדיין זה לא מספיק טוב וזה לא מספיק טוב, ויש כל כך הרבה מה לעשות, אז יש לנו צמיחה, ויש לנו תקווה, ויש לנו חבור להקב"ה, ויש לנו תפילה ויש לנו דמעה ואנחנו כל הזמן בדרך.
בדרך אל האמונה. קורח אומנם היה גדול במעלה, אך לא זכה להכניע את הגאווה שלו. לא זכה להבין שזה היה רצון ה' יתברך שבחר באהרון ובמשה ולא בו. אדם שיש לו אמונה לא מקנא באף אחד כי הוא יודע שמה שיש לשני זה מה שהשם החליט לתת לא לפי התיקון שלו ואין לזה שום שייכות אליו. מי שיש לו אמונה מבין שלכל אחד ואחד יש את השליחות שלו פה בעולם, כל אחד עובר את הנסיונות שהוא צריך לעבור בעולם הזה כדי להתקרב אל ה' ולהשלים את התיקון שלו. אדם יש לו אמונה, אז הוא שמח בחלקו. הוא לא הולך כמו קורח עם הרגשה של "מגיע לי", הוא לא חושב שהוא ראוי לקבל יותר מכולם.
אדם מתחיל את היום עם האמונה הקדושה, מחדיר למוחו שכל מה שקורה ויקרה לו, הכל בהשגחה פרטית מדוקדקת, אז כל היום מאיר לו בצורה אחרת. כל היסורים ועוגמת הנפש שאנו סובלים, הכל מחסרון אמונה, אנחנו לא מספיק מאמינים וזוכרים שה' מנהיג את עולמו בהשגחה פרטית מופלאה וכל דבר שנעשה עמנו, הכל רק ממנו יתברך. אם אדם זוכר את זה, אם הוא מתחיל את היום עם זה, כל היום שלו יהיה אחר, שום דבר לא יפיל אותו. כמו שאומר רבינו הקדוש "דע שכל מיני צער וכל היסורים אינם רק מחסרון הדעת, כי מי שיש לו דעת ויודע שהכל בהשגחה מה' יתברך, אין לו שום יסורים ואינו מרגיש שום צער" (תורה ר"נ).
לא תמיד התקוות מתממשות והציפיות מתמלאות. יש המקבלים זאת בהכנעה, בענווה, באמונה, ויש שממשיכים לטכס עצות, לחשוב תחבולות, להילחם מלחמות, למצוא פתרונות ואז כבר מתלווה להכל אכזבה, פנים חמוצות, מתחים וכעסים. אדם צריך לזכור, לא הכל בידיו של בשר ודם, אם בורא כל העולמים אינו רוצה, אז לא יהיה, ולא יועילו כל התחבולות.
בדרך אל הענווה והבטול. איך אפשר להבין את קורח? למרוד במשה? שהוא שליח ה'? שעשה כאלה ניסים? אלא שהקנאה העבירה אותו על דעתו. כשאדם אכול ברגשי קנאה, הוא מוכן להפסיד הכל, להתמוטט לגמרי ובלבד שיזיק לזולתו. הקנאה מוציאה את האדם מן העולם. זה הגיהנום בהתגלמותו. "וירדו חיים שאולה" נאמר על קורח ועדתו. מאין היא באה הקנאה? מן הגאווה.
מורנו הרב אליעזר ברלנד: "ברגע שאדם חושב שהוא משה רבינו. שהוא הגיע לדרגת משה, הוא מיד נהפך לקורח. קורח חשב שהוא משה רבינו! ומשה חשב שהוא קורח! כי משה היה אומר תמיד – מי אני באמת? אני לא ראוי לקום חצות, אני לא ראוי ללמוד תורה, אני לא ראוי להתבודדות, אני לא ראוי לכלום. כשמשה היה קם חצות היה אומר זה מתנה מה', כשהיה לומד תורה היה אומר זה מתנה מה', משה שהיה עניו ושפל זכה לעלות מעלה מעלה בכל המדריגות עד אין סוף, ואילו קורח שהתגאה וחשב שהוא משה ירד מטה מטה עד שנבלע באדמה.
קורח ידע היטב מי זה משה רבינו, הוא רק לא יכל להתגבר על הקנאה והשנאה שלו. ואילו העם, כבר לא היה לו קשר אל משה שהלך עם מסווה על פניו, והסתיר את עצמו. והעם לאט לאט התחיל לשכוח, רחוק מהעיניים רחוק מהלב, דבר שלא רואים שוכחים אותו. והתפקיד של קורח היה – אומר ר' נתן, להחזיר לעם את האמונה במשה רבינו, להוציא אותם מהשכחה. ה' נתן לו בשביל זה כושר נאום להיות נואם בחסד עליון. אבל קורח הפסיד מחמת גאוותו והתנשאותו, מחמת תאות המנהיגות שלו. הטעות של קורח היתה שחשב שמשה זה ענין של כשרונות, אז גם הוא ילמד לאט לאט את הכשרונות האלה ויהיה כמו משה. אבל האמת שמשה לא היו לו כשרונות, הוא היה כבד פה וכבד לשון, לא ידע לנאום ולא ידע לשכנע. מה היתה הסגולה של משה? שהיה כולו אין! לא היה לו שום מציאות, אין גמור. ואין אי אפשר לחקות. אפשר לחקות נואם, דרשן, לא אין". (עד כאן מורנו הרב).
בדרך אל אהבת רעים. בורא עולם ברא אותנו כך שנהיה מרוכזים בעצמנו. תחושת ה"אני" ממלאת אותנו. אדם כל הזמן בודק "איפה אני בתמונה". לא יכול להיות שהוא יהיה מחוץ לתמונה. תינוק עם יציאתו לאוויר העולם, ידיו קמוצות וסגורות ואומרים חז"ל שכוונתו לומר בזה "כל העולם שלי הוא ואני נוחלו". וככה גם אנחנו. מבינים כמה חשוב לתת, אבל משתדלים שלא יחסר לנו יותר מדי ע"י הנתינה ונותנים בד"כ מהחלק שפחות חשוב לנו. האנוכיות הזו טבועה בנפשנו ואסור לחשוב שהקב"ה נטע בנו מידה רעה לשמה, אלא הוא רוצה שנעבוד, שנתאמץ לצאת קצת מעצמנו. אהבת רעים זה חובה – "ואהבת לרעך כמוך". מגוי לא דורשים את זה, לכן אומר הילל הזקן לאותו גוי שביקש ממנו ללמד אותו את כל התורה על רגל אחת שכל התורה זה "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך". גוי יכול להשיג את הצד השלילי, שלא לעשות רעה לזולתו, אבל להשיג גם את הצד החיובי, שיאהב את הזולת ממש כמו שהוא אוהב את עצמו, את זה גוי לא יכול להבין ("חידושי הרים").
מאיתנו כן דורשים. ולא רק שנאהב את השני, אלא שנשפיע טוב לזולת, שנעשה למענו. בורא עולם מנהג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים, והוא ציווה אותנו ללכת בדרכיו. הרחמים והסיוע של יהודי לזולתו היו תמיד לשם עולם.
ויותר מכל צריך לברוח ממחלוקת. אדם צריך לברוח ממחלוקת כמו מאש. בכל הכוח שיש לו. אין דבר יותר גרוע ממידת המחלוקת . כשהמחלוקת בוערת בלב, אז לא רואים כלום ולא שומעים כלום. זאת המידה שמזיקה לאדם יותר מכל דבר. העונשים שבאים על מי שאוחזים בדרכי המחלוקת זה דבר מזעזע ממש. במחלוקת של קורח נענשו גם יונקי שדים שנולדו באותו יום. אסור שיהיה איזה דבר בעולם שבשבילו נהיה מוכנים להיות מעורבים במחלוקת. אסור להאמין לשום דבר רע שאנחנו שומעים על יהודי אחר. צריך להאמין שכל יהודי הוא טוב, כי רק ה' קורא מחשבות ויודע לבבות. אדם חייב להחדיר למוחו שלעולם לא יוצא טוב ממחלוקת. יש בורא לעולם והוא מנהל את העולם. סופו המר של קורח צריך לשמש לנו תמרור אזהרה. לברוח מכל ריב ומחלוקת גם כשאנחנו בטוחים שכוונתנו לשם שמים. לאחוז אך ורק בדרכי שלום.
"דע לך ששלום הוא שמו של הקב"ה וברגע שאתה שומר על עצמך ממחלוקת ואתה אוחז במידת השלום – שמו של ה' איתך, שומר עליך ומגן עליך ועל משפחתך. ה' איתך ואף אחד לא יכול לשלוט בך או להרע לך. ה' ישפיע לך את כל הברכות ואת כל הישועות. כל השערים פתוחים בפניך
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.