השתגענו: ממתי בבעלזא יודעים מה זו סולחה?

מאת הרב אבינדב אבוקרט

ירקוד או לא ירקוד? ילחץ או לא ילחץ יד? כמה אנשים ישבו ביניהם? אולי הוא בכלל לא יבוא?… שאלות אלה התרוצצו במוחם של עסקני חסידות בעלז בשבועות האחרונים. עסקנים אלו, שארגנו את חתונת נכדו של האדמו"ר, הזמינו גם את בן דודו האדמו"ר ממחנובקא. בן דוד, שהיה מסוכסך עם סב החתן כבר עשרים שנה.

על מה אתם שואלים, ובכן זה מעניין בדיוק כמו השאלה איפה ממוקמת מחנובקא. בפועל, האדמו"ר המסוכסך הגיע – לא רקד, לחץ יד בחמימות וישב ליד בן דודו כשרק החתן מפריד ביניהם. חתונה של חסידות מופלאה, ניצולת שואה ורבת מפעלי חסד ותורה התמקדה בדבר אחד – כמה זמן תארך לחיצת היד בין האדמו"רים.
אתרי המגזר החרדי, קבוצות הוואטסאפ המחתרתיות וחדשות הנייעס נרעשו כשהדעות חלוקות – הסכם פיוס הסטורי או שמא שלום קר. באחד מהם מובא הטקסט הבא, לקרוא ולא להאמין – "צריך לזכור שהסכם רשמי עדיין לא נחתם והמגעים יחלו שוב רק בשבוע הבא ולכן יחסית לאיבה ששררה בין החצרות למעלה מעשרים שנה גם מה שהתרחש אמש הינו בגדר הישג של ממש ואירוע נדיר שאף אחד לא ציפה", הוא מסביר.
אני מזכיר לכולנו – לא מדובר בהסכם עם ארגוני טרור וגרילה או יישוב סכסוכים בין שבטים פראיים בפאתי סהרה. מדובר במחלוקת בין חצרות חסידים, בין רבנים ומלמדי תורה, בין תלמידי חכמים למרנן ורבנן. איך התדרדרנו לשפה כזו, לתחושת שמחה חמוצה מעין זו ולעיסוק בשאלות הסולחה והסכמי שביתת הנשק הללו – כשהכול סובב סביב עולמה של תורה.

כשהרבנים משתמשים ביח"צ

ובכלל, מתקבל הרושם שעולם הסכסוכים הכללי משתלט על העולם הדתי ועל מנהיגיו. כך למשל, ויכוחים מעשיים על אופן הנהגת רבנות העיר אפרת אינם מוכרעים בשיג ושיח הלכתי אלא באמצעות דוברים ולקוניות משפטיות, חרמות וגידופים, מניפולציות והאשמות. כאילו זמנו של השו"ת ההלכתי הנוקב נגמר והחל עידן הציוצים והודעות היח"צ.
הללו מפרסמים תגובות רשמיות עם לוגו מדינת ישראל מתנוסס מעל והללו משיבים להם בפרסומי פייסבוק עם מאות שיתופים. אין מכתב או דיון נוקב, אין בית מדרש וספרים פתוחים הנערמים סביב תלמידי החכמים. אמת המים בסיפור תנורו של עכנאי זה פאסה, היום יש אמת מידה אחרת – למי יש יותר לייקים.

בין העופות הטמאים מצויה החסידה, שמה המרתק מוסבר על ידי חז"ל בכך שהיא עושה חסד עם חברותיה. בעלי המוסר הוסיפו להקשות על כך, שאם חסד היא עושה עד כדי כך ששמה הושפע מתכונה זו – מדוע היא טמאה?. תשובתם הנוקבת היא, שאת החסד עושה החסידה עם חברותיה ורק איתן. מי שעושה חסד רק עם חבריו, מי שלא יודע להשלים עם שאר בשרו, שקול הוא כעוף דורס חסר רחמים.
אם חפצים אנו להעמיד עולם של חסידות, להרבות תורה והוראה, להרבות שלום בעולם, כדאי שנלמד את עצמנו לדבר אחרת. כדאי שלא נאמץ את תרבות יישוב הסכסוכים של העולם התחתון ואת סגנון הדיבור של יושבי הקרנות. הסכמים חתומים, שיימניג ציבורי ומעמדי פיוס הם לא השאיפות והדרכים שלנו. אנחנו רוצים דיונים נוקבים, שיחה גלוית לב ורצינית בין הרבנים שלנו, בין האדמו"רים שלנו. אולי ככה גם אנחנו התלמידים והחסידים נרבה שלום בעולם. ואולי, אולי בעצם נתחיל אנחנו ורבותינו ילמדו מתלמידיהם יותר מכולם.

הרב אבינדב אבוקרט הוא רב קהילת "אברהם יגל" בגבעת שמואל.