***
בפרשת השבוע אנחנו קוראים על כך שמשה רבנו שולח מרגלים לראות את ארץ כנען ולתכנן איך לכבוש אותה, המרגלים חוזרים ואומרים, אמנם היא ארץ זבת חלב ודבש אבל היא ארץ אוכלת יושביה, האנשים ענקיים, "ונהיה בעיננו כחגבים וכן היינו בעיניהם" ולא נוכל לכבוש אותה.
כשרואים איך שהמרגלים מוציאים את דיבת הארץ נשאלת השאלה למה בכלל לשלוח מרגלים, האם אנחנו לא סומכים על הקב"ה שידע איך לתכנן לנו את כיבוש הארץ?
***
אלא שכאן אנו לומדים לשלב בין ההשתדלות של האדם ובין האמונה בכך שהקב"ה מכוון אותנו, מצד אחד על האדם לדעת שהקב"ה הוא זה שמוביל אותו ובו תלויה ההצלחה, עצם הידיעה שההצלחה תלויה בה' כבר נותנת לו את הביטחון שהוא הולך להצליח, אלא שבד בבד עם האמונה, על האדם לפעול על פי הטבע, כשאדם חולה עליו להתפלל לה' שתהיה לו רפואה אבל קודם עליו ללכת לרופא, כשעומדים להיכנס לארץ והולכת להיות מלחמה צריכים לשלוח מומחים שייבדקו ויגידו לנו מהי הדרך הנכונה לעשות זאת, והעשייה שלנו היא הכלי לברכת השם שאכן נצליח.
המלאכים יכולים לסחוב את האבן עבורנו אבל עלינו לשים אצבע ביחד אתם...
***
הטעות של המרגלים הייתה שהם שכחו מהי מטרת שליחותם ובמקום לבדוק איך לכבוש את הארץ הם ניסו לבדוק האם בכלל יש ביכולתנו לכבוש אותה, מכאן גם נובע חוסר הביטחון שלהם שהם רואים את עצמם כחגבים ולכן גם הסובבים אותם רואים אותם כך, כי כשאדם מגיע בכוחותיו שלו ולא בברכת השם הוא אכן קטן מאוד ואין בכוחו לנצח.
***
המסר ברור מאוד בכל דבר שאנחנו רוצים להצליח עלינו לדעת שההצלחה תלויה בברכת השם ויחד עם זאת עלינו לעשות את המקסימום התלוי בנו על מנת שהדברים יסתדרו על פי הטבע.
***
יהי רצון שנשכיל להשקיע את כוחנו בדברים הנכונים ונזכור שברכת השם היא הגורמת להצלחה, כך נזכה לראות את ברכת השם בצורה גלויה בכל מעשינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.