"זאת חוקת התורה,,, ויקחו אליך פרה אדומה תמימה" (יט, א –ב).

מפי מזכה הרבים הסופר הרב מנחם אזולאי שליט"א

תשע פרות אדומות נעשו מזמן שנצטוו ישראל במצווה זו עד שחרב הבית השני. ראשונה – עשה משה רבינו, שניה- עשה עזרא הסופר, ושבע פרות נעשו מעזרא ועד חורבן בית שני, והעשירית תהיה קודש, שיעשה המלך המשיח במהרה בימינו אמן כי"ר (רמב"ן).

"וטהר לבנו לעבדך באמת"

איך  מטהרים את הלב? איך מיישרים אותו? בזמן המקדש היה זה אפר פרה אדומה שבאמצעות ההזאה ממנו העלו את הטמאים מטומאה לטהרה. היום, כשאין לנו בית מקדש, רק צדיקים יכולים להביא לנו טהרה, היא נמצאת בספרים הקדושים שלהם, בעצות המתוקות ובדיבורים שהשאירו לנו.

עיקר הטומאה מהי? הגאוה! המחשבה שאני קצת יותר חשוב מכולם. כי באותו רגע שאדם חושב שהוא קצת יותר חשוב, באותו רגע הוא מאבד את הקשר האמיתי שלו עם הקב"ה. ואם עיקר הטומאה היא הגאווה, התיקון שלה הוא ענווה ובטול.

אנחנו לא מבינים את המהלכים של הקב"ה. אנחנו מתכננים תוכניות ועושים פעולות וברגע אחד הכל מתהפך לנו. אנחנו כבר שנים מתפללים ומתחננים לתקן מידה קשה, לנצח תאווה שכ"כ מרחיקה אותנו מהשם וזה לא הולך. למה אבא? אתה לא רוצה לראות אותי מתקדש? נולדתי לסבול? צריך להיזהר מקושיות. לוותר על הרצון להבין. חוק זה ציווי בלי מובן, בלי פשר. להמשיך הלאה עם הרבה הכנעה וענוה. גם פרה אדומה זה חוק שקשה להבין. לוקחים פרה אדומה, שורפים אותה, ומשתמשים באפר שלה לטהר טמאים וכמו שהיא מטהרת טמאים כך היא מטמאה טהורים. אפשר להבין דבר כזה?!

להמשך כנסו כאן:

 

דרכי ה' נעלמות אבל כולן מובילות אל הסוף הטוב גם אם כל מה שבדרך הוא לא כל כך מובן. מי אמר שכל דבר צריך להבין? הקב"ה מנהיג את עולמו מעבר להגיון, ולנו אין הרבה סכוי להבין, אנחנו אנשים קטנים. קשה לנו למשל לראות איך הצער כאן הוא הכי טוב עבורנו. אבל אפשר להאמין. ולחזור על זה בדיבור, עוד פעם ועוד פעם עד שזה חודר ללב.

כל העבודה שלנו בעולם הזה היא לא לנסות להבין, היא לזכור את ה'. כשאדם זוכר את ה' בכל מה שעובר עליו הוא יחיה חיים טובים ורגועים. כשהוא שוכח, הוא מתחיל לחפש עצות ולתכנן תוכניות, ואין לו שום ישוב הדעת והוא מבוהל ומבולבל.

אדם מתפלל אל ה' בדבקות, רוח של טהרה שורה עליו. הקב"ה הוא כל יכול, שום דבר לא קשה לו, צריכים רק להתפלל, ועוד פעם להתפלל, ועד פעם להתפלל.

הקב"ה לא רוצה שנרים ידיים. הוא רוצה שנמשיך לבקש, שנמשיך לעשות, שלא נכנע, כמו לאה אמנו, ששמעה איך כולם אומרים "הגדולה לגדול" והיא לא מרימה ידיים. היא בוכה ובוכה, ובוכה, ובסוף , כנגד כל הסיכויים היא זוכה להיות אמה של מלכות בית דוד ומלך המשיח. והכל בכוח דמעה יהודית שלא פסקה.

כשילד רוצה מתנה הוא בוכה ובוכה עד שמקבל. הילד לא לוקח בחשבון אם לאבא יש כסף, ומהיכן ישיג את הכסף, הוא יודע דבר אחד, שהוא מוכרח חפץ זה והוא בוכה עד שהאבא בסופו של דבר נעתר לבקשה. כך אנו בניו של הקב"ה.

השאלה הראשונה ששואלים את האדם בשעה שהוא מגיע ועומד לפני בורא עולם היא, האם ציפית לישועה? האם ציפית?

הקב"ה לא רוצה שירימו ידים, הוא רוצה שימשיכו לבקש, לא מתוך תביעה, לא כמתעקש, כמגיע לי, אלא מתוך הכנעה אמיתית, וראינו כבר אנשים שברגע אחד נבנה עולמם.

תפילה זה דבר שכל הזמן צריך לחזק. כי אנחנו נחלשים. כי יש הסתרה על עבודת התפילה.

התפילה היא הכלי נשק העיקרי שלנו במלחמת היצר שלא נגמרת עד יומנו האחרון. איזה כוח אחר חוץ מהתפילה יש לנו כדי להתגבר בעזרתו על מה שצריכים להתגבר? שום כוח! והעיקר זה להאריך בתפילה. כי "כל המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם"! (ברכות לב).

["מורנו הרב: "צריך לעשות מסירות נפש על כל מילה, על כל אות ואות בתפילה. אדם יכול לעשות מסירות נפש בצדקות, לעזור בגמח"ים, לתת הלוואות, זה הכל נפלא! אבל מסירות נפש אמיתית זה רק בתפילה בכוונה, להתפלל לאט לאט, זה נקרא מסירות נפש. הרי כל אות בתפילה רוצה לתת לך את כל המתנות שבעולם, כל אות רוצה לתת לך את כל השפע שבעולם, אז מה אתה רץ? מה אתה בורח?

אדם כל היום חושב על כסף, על האשה, על הילדים, על מה שהוא יעשה עוד שעה, לאן הוא ילך, המוח שלו עובד מיליון מחשבות בדקה.  איך מתנתקים מהמליון מחשבות האלה? תדע שה' מנהל את העולם, הוא מלך העולם, הוא עושה הכל, תן לו לנהל את העולם, אל תעזור לו, אדם עם המחשבות שלו רוצה לעזור לקב"ה לנהל את העולם, אתה רק התפלל בשקט ותן לה' לנהל לבד את העולם"] (עד כאן מורנו הרב).

רוח טהרה נוצרת מרצונות וכסופים לה'. העיקר זה הרצון והכסופים. אדם צריך להרגיל את עצמו לכסוף ולהשתוקק ולהתגעגע בכל עת להשם יתברך. תמיד שיהיו לו רצונות טובים וחזקים דקדושה. כמו שאומר רבינו בשיחתו הקדושה שעיקר עבדות ה' הוא הרצון. "כי לעבוד את ה', אינו יודע מי הוא זה שיוכל לומר שיעבוד ה' יתברך, ואפילו מלאך ושרף אינו יכול להתפאר שיוכל לעבוד ה', רק העיקר הוא רצון לה' יתברך" (שיחות הר"ן נא).

רצון זה דבקות וזה הכי גבוה. זה מה שהנשמה רוצה, לא צריך שום דבר חוץ מזה. ה' אני אוהב אותך. ה' אני רוצה אותך. אבא תקרב אותי אליך.

הידיים שלנו זה כמו שני כנפיים, שעם הכנפיים האלה  אדם מעורר את עצמו ומלהיב את עצמו ולכן אנשים משתמשים בידיים כשהם מתפללים, כשהם מדברים, כמו בעלי הכנף שמתרוממים על ידי הכנפיים שלהם ומצליחים להגיע לכאלה מקומות נפלאים.

כשאדם, מתוך כל הצמצומים שהוא עובר, מתוך הנסיונות והבלבולים הוא פתאום מגלה איזה אור אלוקי, זה כזה תענוג, זה כזה חיבוק נפלא של ה'. הגעגועים, הכסופים זה הכוח של הנשמה, זה הכוח של הלב, זה הכוח הכי עצום. עם הכוח הזה אפשר להגיע לדברים הכי נפלאים. אין לך משהו, אבל אתה יכול להתגעגע. להתגעגע למשהו אתה תמיד יכול.

כל הענין שלנו בחיים זה לבנות בלב משכן להשראת השכינה. כשזוכים לרגעים האלה שבהם כבוד השם שורה על האדם, הנפש מתמלאת אז בחיות ונעימות מופלאה ומרגישים אז שעבור המטרה הזו ממש נברא העולם.

מכאן שואב האדם כוח וגבורה לעמול ולהתייגע בעבודת השם, מכאן הוא שואב את היכולת לעמוד כנגד תאוות ויצרים, חלישות הדעת ועייפות.

צריך הרבה תפילות על הרצון בעצמו, שנמשיך לרצות גם אם לא הצלחנו, שהרצון שלנו לא יתקרר, כי כשיש רצון יש עבודה, יש שמחה, יש חיות, יש קדושה וטהרה. הרצון זה החלק הכי גבוה שיש לאדם, זה המנוע שלנו. כל הדרך אל ה' היא דרך של רצונות וכסופים, של התחלות מחדש.

הרצון אופף אותנו, מניע לנו את האיברים, כשיש רצון מקבלים כוחות עצומים, מתרוממים אז טפח מעל הקרקע.

צריך ללמוד מהצדיק שהוא כל הזמן מתגעגע, בלי הפסק, בלי הפסק. וכשמתגעגעים אז הקב"ה אומר: כל כך מתגעגעים אלי, אז אני נותן את האור אין סוף שלי, והאור אין סוף של הקב"ה זה החיים שלנו, זה הבריאות שלנו, זה השמחות לנו, זה הניסים שלנו, זה הנפלאות שלנו. זה השמחות שלנו, זה לראות את כל הטוב הזה ולהגיד תודה.

הדרך אל הטהרה והקדושה חייבת לעבור דרך הכרת מעלתו של כל איש ישראל. אין דבר כזה שאדם הוא כולו רע. בכל יהודי יש טוב שאין בחברו, אסור לוותר על אף אחד.

העין הטובה היא זאת שתוביל לנו את החיים כך שיהיו לנו חיים טובים ומאושרים וכל פעם שקורה משהו לא טוב, אז נבין שזה בעצם נובע מהעין הלא טובה שלנו, שהסתכלנו לא טוב על העניינים, וצריך אז ללכת קצת הצידה ולהרהר, לחשוב, מה בעצם קרה פה, עד שנגיע למסקנה שהכל תלוי בעיניים שלנו. מסופר  על דין תורה שבא לפני הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, וכך היה: נהג הסעות שמסיע ילדים לתלמוד תורה, היה לו מלווה שהיה מעלה ומוריד את הילדים ושומר עליהם בזמן הנסיעה. ומדי פעם התגלע ביניהם ויכוח מי יפתח את דלת הטנדר כדי שהילדים ירדו לתלמוד תורה, עד שבאו אל הרב לשטוח טענותיהם. התפלא הרב ואמר: עוד לא ראיתי מימי ויכוח כשפותחים את ארון הקודש, שאחד יאמר לחברו קשה לי לפתוח, תפתח אתה! אלא להיפך מתווכחים מי יזכה לפתוח, ולכם הרי יש כאן זכות לפתוח את הדלת לילדי תשב"ר שיזכו ללמוד תורה, והרי זה כפתיחת ארון הקודש! אחרי ששמעו את הסתכלות הרב על הענין, הסתיים הויכוח ועשו זאת בשמחה.

העין הטובה מחפשת את הנקודה הטובה, הגנוזה בפנים, בעומק הנשמה של הבן אדם שאפילו לא רואים את זה, שיכולים לחשוב שהוא לא כל כך חיובי, לא כל כך מוצלח, אך עושים מסירות נפש כדי ללמוד את הדרך הזאת איך ללמד זכות על כולם, איך לאהוב את כולם, זאת העין הטובה.

על הפרה האדומה נאמר "פרה אדומה תמימה שאין בה מום". איך נהפכת פרה אדומה, אדום זה דינים קשים לפרה תמימה? איך ממתיקים את הדין? "אשר אין בה מום". זוהי הנקודה הטובה, שהיא אומנם רק נקודה, אך היא בכלל לא קטנה, היא חתיכת אלוקות. אדם מתרגל לראות את הטוב שיש בשני, לומד את הדרך הזאת איך ללמד זכות על כולם, איך לאהוב את כולם, זאת העין הטובה.

אדם שמאמין שכל יהודי יותר צדיק ממנו, נמחלים עוונותיו כמו שאומר "היהודי הקדוש" ששנים יושבים לשתות כוס תה וכל אחד מאמין שהשני יותר טוב ממנו, והוא מרגיש בושה מהשני, מרגיש יראה מהשני, מיד נמחלים כל עוונותיו.

צריך להרבות באהבת חינם. לא להעליב אף אחד, לא לצחוק על אף אחד, אפילו שלא בנוכחותו, לא להעליל עלילות על אף אחד. זה לא בא בקלות, זה עניין של מסירות נפש כי לכל אדם יש תקלות עם השני, אי הבנות עם השני והוא צריך לדעת שזה הכל רוח שטות, שגם אם השפילו אותו ופגעו בו הוא צריך להמשיך לאהוב את השני, הוא לא מקפיד עליו, הוא מרחם עליו כי זה רוח שטות, רוח רעה שנכנסה בו.

אהבת הזולת מקצרת מרחקים, הופכת את היהודי לבן בית אצל הקב"ה, נוסכת עליו רוח מעולם אחר, רוח של טהרה