טעם האמיתי שאדם לא מסתפק בכסף שכבר יש לו אלא רוצה עוד ועוד, הוא כדי
שיוכל להוסיףבנתינת הצדקה. אלא שהיצה"ר מפתה את האדם: בשביל מה להביא את
הכסף שהרוויח ב"כחי ועוצם ידי" לאיזה "בטלן" שלומד או מלמד תורה? – שישקיע
א"ז ב"וואַל-סטריט"! וע"ז אומרים לו שעולם המסחר הוא דמיון ואילו התורה היא
תורת אמת, והקב"ה נותן לאדם את הבחירה לנצל את הכסף שלו כרצונו. אבל יש
לדעת שניצול העשירות לא כמו שצריך יכול להוביל לענינים בלתי-רצויים, וכמ"ש
"עושר שמור לבעליו – לרעתו". וענין זה נאמר לראשונה על קרח, וההוראה: אין
לחשוב שהיות שהוא "חכם" ובן תורה יכול הוא לסמוך על הבנתו שצריך להשתמש
בכספולצרכיו האישיים ולתת לצדקה רק חלק קטן ממנו, כי גם קרח "פקח הי'"
ובכ"ז, מכיון ששכנע א"ע שהוא"בעליו" של הכסף, הי' זה "לרעתו". והאמת היא
שהבעלים של הכסף הוא הקב"ה שבחר בו להיותשלוחו לתת אותו לצדקה וכיו"ב.
(ועד"ז ה' הואהבעה"ב של הילדים שבחר בהורים להיות שלוחיולחנך אותם כרצונו).
משיחת י"א ניסן ה'תשל"ו
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.