אל מול פני המנורה

מאת מזכה הרבים הסופר הרב מנחם אזולאי שליט"א

"בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (ח,ב).

איך עשויה המנורה? מקשה אחת. ואע"פ שיוצאים ממנה כפתורים ופרחים וכו', למרות זאת הכל נמשך ממקשה זהב אחת. מקשה מרמז על עקשנות, "כי מובא בדברי רבינו ז"ל שצריך האדם להיות עקשן גדול בעבודת ה' מכיוון שהרבה הרפתקאות, עליות וירידות צריכים לעבור על כל אחד ואחד בלי שיעור, ואם לא יהיה עקשן גדול אי אפשר לו להישאר על עומדו " (ליקו"ה בהמ"ז ד,יב).

אל מול פני המנורה

פני המנורה זה צדיק האמת שבדור. שבעת הנרות הם שאר הצדיקים שבאותו דור שנמשכים ממנו כענפים מאילן והם בחינת התלמידים שלו, בדיוק כמו שמובא בזוהר הקדוש על רבי שמעון בר יוחאי שהיה צדיק האמת באותו הדור והחבריא שהיו תלמידיו ואף הם היו צדיקים גדולים.

אור המנורה זה בחינת אור צדיק האמת, שהוא עיקר האור המאיר בכל העולמות, מכל שכן בעולם הזה. ואיזה אור הוא מאיר? אור האמת! צדיק האמת יודע האמת לאמיתו עד הסוף (ליקו"ה סימני בהמה ד,ל).

להמשך כנסו כאן:

 

האמת היא שמה שמרחיק אותנו מה' יותר מכל דבר אחר זה הגאווה שלנו, ההרגשה שאנחנו עושים. אני יגעתי, אני השגתי, אני הבנתי, "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה." אנחנו מתפארים בהצלחות שלנו ושוכחים לגמרי שבלי סעייתא דשמיא זה לא היה קורה! זה לא היה מסתדר! זה לא היה מצליח!

צדיק האמת מאיר את האור של מי אני בכלל? זה ה' עשה, אני לא עשיתי כלום. הוא כל הזמן ממלמל לעצמו שלוש מילים: זה לא אני. זה לא אני.

יש לנו כלי נפלא שזה הכלי של הביטול. הכלי של הביטול זה הכלי הגבוה והנפלא  ביותר בעולם. אם יש לי ביטול אז מה יכולים לעשות לי? אני בלאוו הכי כלום, אז מה יעשו לי? לכלום לא עושים כלום. מי שאומר אני ואני ואני, רודפים אותו, פוגעים בו, משפילים אותו, כדי שיידע שהוא כלום.

הביטול הזה גורם שבעצם האדם לא צריך כלום. כי ברגע שהאדם כלום האלוקות מתלבשת בו והוא נהייה הכל. בזה שהוא כלום הוא לא מפסיד כלום, הוא רק מרוויח, שכל האור האלוקי נמצא בו, יש לו צלם אלוקים והוא נהיה כזה מאיר, וכזה חכם וכולם רק אוהבים אותו וכולם רק רצים אחריו כי יש לו כזה אור עצום.

הצדיק הוא בעצם יהודי פשוט שעשה פה עבודה קשה,  עבודה של ביטול, ועוד ביטול, ועוד ביטול, עד שזכה להגיע למקום הכי גבוה שיש, הכי קרוב לקב"ה. כל המעלה של משה רבינו, שכל צדיקי האמת משתלשלים ממנו, זה לא הניסים שעשה, או שעלה לשמים, או שהוריד תורה. המעלה שלו זה "והאיש משה עניו מכל אדם". זה האור שלו, זו ההצלחה שלו, זה מה שהוא הנחיל לעם ישראל. זה קל לדבר, בנסיונות זה מאד קשה להגיע לביטול הזה. אבל זאת כל העבודה שלנו, לבטל את היישות. אם נצליח בזה, כל השאר יסתדר.

השכל הזה שאומר שאין שום יאוש בעולם כלל, הפתגם הזה, כל העולם שרים אותו, כל העולם מכירים אותו, גם אנשים שלא קשורים ליהדות מכירים אותו. אבל מי חי אותו? מי נמצא בו? מי הוריד את האור הזה? מי יכול לתת לנו להתחבר אל האור הזה?

מי שזכה להמשיך את האור הזה עד למטה למטה, עד למקומות הנמוכים ביותר זה הצדיק. שאומר שאין שום יאוש בעולם כלל. וגם אם אתה מתפלל כבר כמה שנים ולא זוכה לראות ישועה, וגם אם אתה מתחנן בלי סוף ולא רואה שינוי, אסור לך להתייאש, כי היאוש גורם לאדם לומר "כאשר אבדתי אבדתי", ואז הוא עושה שטויות ונופל לעבירות, כי הוא אומר לעצמו "ממילא אני לא מסוגל ולא מצליח, אז מה שיהיה יהיה".

גם אם נפלת לאן שנפלת ח"ו, אתה לא נשבר, אתה מתחדש, מתחיל מחדש, ממשיך הלאה עם עוד יותר רצונות ועוד יותר כסופים. כל הדרך אל ה' היא דרך של רצונות וכסופים, של התחלות מחדש.

ה' נמצא איתך תמיד. גם כשאתה בחושך. "זכרתי בלילה שמך ה'", גם בתוך תוקף הלילה והחושך אני זוכר אותך ופונה אליך. כי רק אתה יכול להושיע אותי. כי כל מה שקורה לי וכל מה שמתעכב לי זה הכל כדי שאני אתקרב אליך עוד קצת. כי אם לא אליך אבא, למי אני אפנה?

הצדיק זה "ואני תפילה". זה עיקר העבודה שלו. וגם שלנו. בכל מה שרוצים לזכות, צריך להרבות בתפילה ולהאריך בתפילה, לא רק לצאת ידי חובת תפילה. אי אפשר להכניע את היצר הרע אלא על ידי תפילה. וכשמתפללים זוכים להכנעה, לענוה. מבינים שזה לא אנחנו, זה הרחמים של ה' שזיכה אותנו. כל דבר שאדם משיג בלי תפילה רק מכניס בו גאווה, מחזק לו את ההרגשה של האני, מרחיק אותו מה'. אך כשאדם מתפלל, ומרבה בשירות ותשבחות לה', הוא יוצר קשר אישי עם ה', נפשו נקשרת באהבת ה'.

יהודי לא צריך להסתפק בצדיק שאפשר לראות אצלו מופתים וישועות. הוא צריך לחפש צדיק שיקרב אותו לעבודת ה', שיראה לו דרך לצאת מהתאוות, לזכות באמונה, להגיע לדבקות.

הצדיק הוא מורה הדרך שלנו, הוא שבר את כל התאוות, הוא רואה מול העיניים רק את ה'. ואנחנו? מאמינים שיש בורא לעולם, ומתפללים ולומדים תורה ועושים מצוות, אבל לא באמת מאמינים שהקב"ה מנהיג את הכל בהשגחה מדוייקת וכל מה שקורה, הכל ברצון ה'. אנחנו כל הזמן מתווכחים ורבים, ומאשימים, ונעלבים, ושונאים, שוכחים שיש בורא לעולם שהוא מנהיג את הכל ועושה את הכל וכל מה שקורה לנו, הכל ממנו יתברך.

מי שיש לו אמונה בהשגחה פרטית הוא רגוע, הוא לא דוחף, הוא לא נדחף, הוא לא מתווכח, הוא לא מקנא, הוא לא שונא, הוא לא מאשים, אלא אומר: ככה ה' רוצה, זה רצונו יתברך. והוא גם מאמין שזה הכל לטובה.

האמונה הקדושה לוקחת את החיים האפורים האלה, הקשים האלה, המבולבלים האלה, שאדם לא מוצא את עצמו, והכל סתום, וכל הדברים הקשים שקורים לנו, כל אחד ואחד וענייניו, נדמה לו שהוא נפל בפח, ואצלו יש בעיה כזו במשפחה, ואצלו יש כזה סיפור, ואצלו כזה ילד, ואצלו כזו בעיה בשלום בית, כל סוגי הבעיות שיש לבני אדם, באה האמונה הקדושה ועושה מכל זה ניגון עצום ונפלא, ניגון שאומר שהכל מתוכנן מראש, שחוץ מה' אין כלום כאן בעולם, שה' עושה את הכל והכל לטובה. רבונו של עולם תעזור שאני אזכור תמיד שהכל אתה עושה לי, שככה בדיוק אתה אוהב אותי, שזה מהאהבה שלך אלי מה שקרה לי.

מתי אדם יודע שהוא זכה לאמונה שלמה? כשהוא כל הזמן אומר תודה. בכל המצבים. הוא חי באמונה שכל מה שקורה לו זה מהשם והכל לטובה. רק להגיד תודה. בעולם הזה זה חושך, לא רואים שזה טוב, צריכים להאמין שזה טוב. שכל דבר שקורה, זה טוב. האמונה הזאת זה כזה מרגוע, כזאת מנוחת הנפש, זאת השמחה הכי גדולה שיש לבן אדם.

האמת של צדיק האמת היא שחייבים להיות בשמחה. וכשאין לנו אותה, אז צריך לברוא אותה. איך? ע"י שמתחילים לספר בדיחות, ולפתוח את הטייפ, ולשיר שירים, על ידי שסוגרים את הבית ומתחילים לרקוד, ולהודות לה', ולשיר, ולשמוח, ולהגיד ברוך ה' שלא עשני גוי, ולא נבהלים מזה שזה מלאכותי כי המלאכותי הזה זה הכי אמיתי, כי הרצון שעומד מאחורי המלאכותי הזה, הרצון לנצח את השטן ולא ליפול לעצבות, הרצון הזה הוא הכי אמיתי שיש, ולאט לאט השמחה תתפשט בכל האיברים והיא תהיה חלק מאתנו, היא לא תהיה מלאכותית.

הצדיק מלמד אותנו לשמוח במעט טוב שיש לנו במקום להיות שבורים ורצוצים שלא זכינו לדברים גדולים יותר, שלמים יותר, כי בהתחלה בנאדם שמתקרב אל ה' רוצה הרבה מאד, וכשהוא רואה שהוא לא כל כך מצליח, שהוא משיג רק מעט, הוא נופל, הוא מתקרר, הוא מדרדר מהיהדות שלו, מהיראת השמים שלו, מהקדושה שלו, ויש כאלה שעוזבים לגמרי את היהדות ח"ו.

הצדיק מראה לנו כמה ה' קרוב אלינו, כמה ה' רחמן, כמה ה' אוהב אותנו, את כל יהודי ויהודי. אנחנו צריכים את הצדיק כי אנחנו כל כך רחוקים, כל כך מגושמים, שרק האור הזך והצח שלו יכול לחדור אלינו.

האמת היא שכל אדם יש לו שורש אחר ועבודה אחרת ותיקון אחר בעולם, ולכן אי אפשר לקחת דוגמא משום אדם או להשוות בין אדם לחברו בשום אופן. "למשל, כאשר האחד לומד בהתמדה, והשני קשה לו ללמוד, אין פירושו שהוא נחות ממנו ח"ו, כי יתכן שהוא כבר תיקן את ענין הלימוד בגלגול אחר, ויש לו עתה בגלגול זה עבודה אחרת לגמרי, לתקן את ענין החסד וכיוצא בזה. (בגן הגעגועים).

כל אדם ואדם יש לו חלק אחר בבריאה שאותו הוא צריך לתקן, והוא אחראי על החלק הזה, ואם הוא לא יעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה במקומו, ישאר קלקול, ואפילו שיש אחרים יותר צדיקים ממנו, יותר גאונים ממנו, הם לא יכולים לעשות את זה במקומו, רק הוא יכול לעשות את זה כי הוא קיבל את החלק הזה באלוקות, והוא לא יכול לברוח מזה, זה התיקון שלו, זה המסלול שלו, את זה הוא צריך לתקן.

והעיקר שכל מה שעושים, עושים לשם שמים. מה זה להיות מכוון לאמת? זה שכל דבר שאני עושה צריך להיות לכבוד ה' ולא לכבודי. אם אני עושה כדי לקבל כבוד, כדי להיות חשוב, כדי שיתפעלו מההצלחות שלי, אני לא מכוון לאמת. וההיפך.

כל התורה כולה היא ואהבת לרעך כמוך, והיות וזה קצת קשה לנו, אז לפחות לא לעשות לשני מה שאני שונא שעושים לי, שגם פה אנחנו נופלים לא פעם ולא פעמיים.

הצדיק יש לו כזאת אהבת ישראל, הוא בכלל לא חושב על עצמו, הוא מגן על הדור, הוא מפקיר את עצמו לטובת עם ישראל, כמו שאמר משה רבינו "מחני נא", העיקר שלא תיפגע ציפורן של יהודי