שרירות לקוחות
זושא יהודי פשוט היה, תלמיד חכם המסתפק במועט. זושא מצידו די לו בפת לחם של שחרית עם פרוסת מלפפון, ובצלחת מרק צח שבו התבשלו אמש תפוחי האדמה, לעת ערב. אלא שילדים קטנים יש לו בביתו, וזושא רוצה שיהיה להם כוח ושמחת חיים. לשם כך טורח ומקבץ פרוטה לפרוטה משכר שנותנים לו תושבי העיירה עבור שמלמד הוא את בניהם חומש עם רש"י ומעט גמרא, לפי גילם והבנתם. את הפרוטות שומר זושא ליום השוק. שוק איכרים גדול ממוקם בפאתי עיירתו של זושא, אחת מהעיירות רחוקות שבמזרח אירופה. השוק הזה, דוכנים דוכנים הוא עשוי, מכל טוב הארץ ומחוצה לה. האיכרים באים עם שחר, זה עם עגבניותיו המאדימות בבשלות וזה עם מלפפונים ירוקים רעננים, דליים דליים, ארגזים ארגזים. שוק, כמו ששוק נראה. למי שראה ולמי שיכול עדיין לראות. מכל האזור מגיעים היו איכרי הסביבה לנסות להתפרנס ממרכולתם, אסירי תודה לתושבי העיירה הרבים הרוכשים מתוצרתם ממיטב כספם הדל.
בכל יום רביעי נוטל זושא את הסל ואת צרור כספו, ובא אל השוק. אצל זושא אין תפוחים אדומים ואין אגסים ירוקים. אצל זושא יש תפוחים ששלוימה אוהב לקחת למלמד, ויש את האגסים שחנה רחל מחכה להם בכל שבת בצהריים. יש את הבצלים לדג של שבת ואת הקמח לחלות. למצרכים יש שמות משלהם, לכל אחד מהם נועד תפקיד מיוחד והוא לא נקנה סתם. לא רבות הן מעותיו של זושא, ומעולם לא היה הסל כבד ממשא קניותיו. אולם זושא יהודי יקר היה, ושמח בחלקו. כשזושא מגיע לשוק מחייך אליו ולדיה מדוכן הלימונים, אפילו שזושא בכלל לא קונה לימונים, אבל פעם אחת חייך אליו ובירכו, ומאז מחייך אותו איכר בכל פעם שמזדמן זושא אל השוק. ואם אין קונים, עוקף ולדיה את הדוכן ותוחב שניים שלושה לימונים לסלו של זושא, שיהיה לבריאות, הוא מחייך. וזושא משיב לו במאור פנים ומודה. זושא אינו מסתובב סתם בין הדוכנים, יודע הוא היטב את מבוקשו. חמישה תפוחים בדוכן זה, עשרה בצלים לבנים בדוכן זה, וכן הלאה. אלא שיום אחד נכנס זושא כהרגלו לגומחה הקטנה של מוכר העגבניות, ומיד שם לב לתכונה מוזרה. ויכוח התלהט, צעקות נשמעו ומספר לקוחות עזבו בכעס. כשזושא עמד מול דוכן העגבניות, גם הוא הבין. גברתן חסון עמד שם ושאל את הבאים, ספרד או אשכנז? ספרד או אשכנז? אם אתה מתפלל ספרד, הוא זועק בפנים סמוקות, זה הדוכן שלך, העגבניות האלו. ואם לא, זה הדוכן. וההבדלים בין הדוכנים? שמים ותהומות. את כל מה שנרקב מעט, השחיר הרבה, מעבירים לדוכן של "נוסח ספרד". את הירק החי, הרענן, הסמוק והטרי, מניחים רק בדוכן "אשכנז". זושא מתבלבל, מה בין מנהגים ששורשם במנהג אבותינו לסוחרים שבשוק? מדוע מקפחים אתם את כל נוהגי ה"נוסח ספרד" בצורה שרירותית שכזאת? אבל אף אחד אינו עונה לזושא. זושא מבחין ברגע אחד שבו יהודי קשיש "נוסח ספרד" מנסה לקחת מהדוכן של אשכנז, ומיד זוכה לנזיפה חמורה, בעיניים מלאות פחד וחשש. מה קרה לכם? נחרד זושא אל בעל הבית האיכר, השתגעתם? כל מי שמתפלל נוסח ספרד מגיע לו שירות כזה? הרי הוא משלם לכם במיטב כספו, במעות שחסך מפיו, לא מגיע לו להיות שווה בין שווים? לרגע אחד עוצר החנווני את זעמו, לוחש בפחד עמוק לזושא - הגיעו ה"אשכנז" ואיימו עליי שלא יקנו אצלי כלום אם לא אעשה כך, מה אני יכול לומר לך? אבל זה שוק, מוחה שוב זושא, זה לקוח שבא וטרח והשיג מעות מספר לקנות תפוחים לילדים שלו, גם את זה תקח לו? גם הם צריכים להפסיד ולהשתמש בסחורה פגומה, בלי שקיות לארוז, בלי משלוחים? מה אתה מתערב בכלל, אדם פשוט, במנהגים? כך עומד זושא ומוחה וזועק, אבל אותו חנווני עומד ובוכה יחד עמו, ומה תרצה, שאני אפסיד את פרנסתי? הסיפור הזה לא התרחש אמנם במזרח אירופה, אבל נדמה שיכול היה גם לא להתרחש במזרח התיכון. אם כי, כאן החנווני שמתפרנס מזושא ושכמותו, לא היה בוכה יחד עמו על כך, כאן היה מזמין שוטרים שיעצרו אותו על מחאתו ובעיקר עיתונאים שיידווחו על כך. אוח, כמה טוב שאנו חיים במדינה מתוקנת ומסודרת
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.