רשימת הבלוגים שלי

יום שני, 6 באפריל 2015

הרב וואזנר סמל הרגישות והעדינות

מאת ישראל גרינהויז

רש"ז אויערבאך היה גאון. ר"מ פיינשטיין היה פוסק עם תעוזה. הרב עובדיה היה שניהם יחד. (הרב אלישיב היה איש אפור ומעצבן, אוטיסט ומתמיד קיצוני, שלולא ה"יתד" היה נשאר בשורה השלישית).
כולם גם יחד, לא יכלו לשנות את ההלכה כפי שהם הבינו אותה. מה לעשות, יש דברים שמשה רבינו ורבי עקיבא היו ארכאיים, ולא נתפסים בעיניים מודרניות. אבוד. לנצח נדפוק ערבות, ונחשוב שאשה שבעלה מתאכזר אליה וברח לחו"ל בלי להשאיר עקבות, נחרץ גורלה לעגינות.
אז מה היתה גדלותו של הרב וואזנר, ומה גרם לי להגיע ללוויה שלו?
האיש היה רגיש. מאוד.
כשלמישהו יש אמא ששוכבת במצב קשה, יסורי תופת, והיא מתלבטת אם לקחת הרדמה שממנה כבר לא תקום, היה לו את האומץ להגיד לה שתיקח, ולתת לה להיפרד מהילדים רגועה ושלוה.
היה לו אומץ לנסות להתיר עד קצה הגבול שנראה לו מותר, מקרים טראגיים וכואבים. בעיות פוריות, מחלות כרוניות וחסוכות מרפא, וכיוצ"ב.
מישהו שהגיע אליו עם "מראה" של כלה, שאין רב שהיה מתיר אותה, האיש לקח אחריות והתיר. שלא תהיה לה מבוכה בחתונה.
על אף היותו שמרן ומחמיר בטבעו, ההבדל בין פסיקותיו במקרים האלו לפסיקה הסטנדרטית שלו, בולט מאוד. פסיקותיו הציבוריות היו על גבול הקנאות, (ואייפון כדוגמא), לעומת פסיקתו במקרים רגישים, שהיתה רכה מאוד. הגלובוס מסביר אותו היטב. הוא היה וינאי. מחמיר כמו הונגרי, אבל רגיש כמו אירופאי מערבי.
והרבה יותר חשוב. אחרי שהוא הגיע למעמדו, ולא משנה הסיבה לכך, יכול היה לייצר הרבה רוע ורשע. רוב האנשים במעמד הזה, מושחתים באופן נורא.
הרב וואזנר נמלט מהפוליטיקה וממחלוקת כמו אש. הוא אמר פעם לאחד ממקורביו (שמעתי מהבן של אותו תלמיד), "באים אלי כל הזמן, שאחתום על כל מיני דברים. האמן לי, אני יכול להבעיר את בני ברק כל שבועיים. אבל התפקיד שלי זה להרגיע, להשקיט"...
האיש הזה, סמל הרגישות והעדינות, הלך לעולמו. ולא הותיר לנו אפילו אבק ליום אחד. כבר בהלוויתו היה ברור שאין ממשיך, ולא יהיה. הריקוד על הדם, ה"הכתרה", הסירחון הפוליטי, הדהד ברמקולים בקול גדול. הרב וואזנר היה בנם של "הורי הישרים והתמימים", לא ירש כלום, את מעמדו וצדקתו הקים בעמל עשר אצבעות, ובניו כבר מודיעים ש"חבל על הזמן", וכבר אמר גאב"ד החזרית שפלוני ימלא את מקומו בהוראה, וכל ציבור השמידלים - אלופי הריקוד על המתים - עונה "מזל טוב", כשמתינו, מוטל לפניהם.
צחוק מר הגורל הוא, שזה נזעק בקול גדול כל כך, שנשמע מסוף העולם ועד סופו. צחוקו הנורא של מלאך המוות המרקד על המדרגות.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.