יישר
כחך על זה שאתה מעלה ללא לאות את נושא הדחיפות המטורפות באירועים בצבור
החרדי. אבל יש נקודה אחת שמטרידה אותי מאד שלא ללמד על עצמה יצאה אלא ללמד
על הכלל כולו יצא.
אתחיל
במשפט שבטח ישמע הזוי לחלוטין: בא נעזוב לרגע את עניין הסכנה והפקוח נפש.
בינתיים נקבל התירוצים הרבים שניתנו למה שקרה באותו לילה טראגי בבני ברק.
נניח שזה מקרה חריג שלא ילפינן מינה, אירוע יוצא דופן שבעז"ה לעולם לא
יחזור על עצמו. אפילו הכי - דל מהכא פיקוח נפש, האם לא רואים פה בעייה
חינוכית ורוחנית חמורה עד מאד? בא נקח צעד אחד אחורה ונסתכל על מה קורה
פה: לדחוף אנשים הנמצאים לפניך באירוע ציבורי הפך להיות דבר מקובל
ולגיטימי, ואין פוצה פה ומצפצף. אנשים "חרדים" לדבר ה', הטוענים שהם נושאים
עולה של תורה ויראה, פשוט דוחפים ורומסים בלי לחשוב שיש כאן איזשהי בעייה
מוסרית.
נתאר
לעצמנו דמותו הנפלאה של אברהם אבינו כפי שהיא עולה מדברי רבותינו ז"ל.
האם הוא היה חושב לדחוף בן-אדם אחר שבמקרה נמצא לפניו? איך היה החפץ חיים
נוהג בהלוייה המונית? ומה היה אומר על דחיפות - אפילו אם נניח שאין בזה
אפילו שמינית שבשמינית של סכנה?
למען
ה', מה קורה פה? מתי פסקה הדרך-ארץ הבסיסית, עדינות ורגישות פשוטה, להיות
חלק בלתי נפרד מחיי תורה? איך זה יכול להיות שאדם נחשב כבן-תורה דוחף
אנשים? עולם הפוך ראיתי.
אגלה
לכם שאני לא חרדי, אני שייך לזרם הדתי-לאומי. ואין ספק שיש לצבור
שלי הרבה הרבה מה לשפר בענין לימוד תורה ודקדוק בהלכה. כבר הרבה שנים אני
אומר שעלינו להיות יותר דתי וקצת פחות לאומי. אבל אגיד לכם, אתמול השתתפתי
עם איזה 10,000 אחרים בהלוייתו של ראש ישיבת הסדר נערץ, הרב ליכטינשטיין
זצ"ל. הוא היה גאון אדיר בתורה וצדיק יסוד עולם. אני מזמין אתכם לראות את
הוידיאו של ההלויה, ולהשוות את זה להלוייתו של הרב וואזנר זצ"ל. באיזה
אירוע ניתן לראות כבוד התורה אמיתי - בו אשר אנשים דוחפים כמו חיות כדי
להתקרב לגופתו של הנפטר, או בו אשר אנשים עומדים ומקשיבים להספדים ואח"כ
מלווים את המטה לאט ובכובד ראש? באיזה דרך עושים נחת רוח לנשמת הנפטר
ולבוראו?
כפי
שאמרתי, לא ללמד על הכלל יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. מצטער להגיד,
אבל אצל הרבה צבורים הדחף להשיג "פרומקייט" גורם לאנשים לשכוח את הדברים
הבסיסיים ביותר. החומרות הבריסקאיות והחזוינאישיות "פוטרות" אותם כביכול
מעבודת המידות, שהיא קשה פי כמה וכמה מכל החומרות של הגרי"ז והחזו"א. הרבה
יותר קל לא לסמוך על העירוב בשבת מאשר לעבוד על מידת הענווה והכעס בצורה
שהרמב"ם דורש בהלכות דעות. הרבה יותר קל להקפיד על שיעורים גדולים בליל
הסדר מאשר להקפיד על כבוד הזולת. וזה מה שקורה: אנשים עוסקים ב"פרומקייט"
ובזה נחה דעתם, בלי שהם מרגישים צורך לעבוד ולעמול כדי להיות ראויים לקדושה
אמיתית.
אין
הכי נמי, חמירא סכנתא מאיסורא ולכן אין ברירה - חייבים להתריע על הסכנה
שבדבר. אבל אוי לדור שזקוק לחשש סכנה כדי להסביר לאלה שעוסקים בתורתם של
הלל ושל רבי עקיבא למה אין לדחוף אנשים כמו חיות טרף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.