רשימת הבלוגים שלי

יום שישי, 27 במרץ 2015

עבודת הקרבנות היא הקירבה לה'

פרשת צו, מאת מזכה הרבים הסופר הרב מנחם אזולאי שליט"א
"צו את אהרון ואת בנו לאמור, זאת תורת העולה" (ו,ב).
האור הגדול של חג הפסח מתחיל בשבת הגדול. "שבת שלפני פסח קוראין אותה שבת הגדול ויש בה את הכוח כמו הכוח של כל שבתות השנה ביחד, שזה כוח עצום לתת סיוע לכל אדם לקבל קדושה וטהרה ושפע של אמונה ושמחה לכן נקראת שבת הגדול. כי יש בה את הכוח של כל חמישים השבתות של השנה (חידושי הרי"מ).
זאת תורת העולה
יהודי צריך כל הזמן לשאוף למעלה, לרצות את ה'. הוא צריך להחליט ששום דבר לא יבלבל אותו, שום דבר לא יזיז אותו מהנקודה הזאת שהוא רוצה רק את השם.
יהודי שזוכה לטעום את הטעם של השם, של תורה, של תפילה, של התבודדות, טעם של קדושה, הוא כבר לא יחליף את התענוג הזה בשום תענוג של העולם הזה. ואם הוא רואה פתאום שאיזו תאוה מתחילה להתגבר עליו, ירים את הראש ויגיד: "רבונו של עולם! אני לא רוצה את התאווה הזאת! אני רוצה רק אותך השם!" עוד פעם ועוד פעם עד שהמילים יחדרו פנימה.

להמשך כנסו כאן:



פרשת צו, פרשה של קורבנות וקורבן זה לשון קרוב, מקרב אותנו אל השם. והיום, כשלא מקריבים קורבנות, במקום זה תקנו לנו תפילה, שהיא "עבודה שבלב, שמזככת ומטהרת את הנשמה. אדם מתפלל בדבקות, הוא ממש רוחץ את הנשמה שלו. יהודי צריך כל הזמן להתחזק באמונה הפשוטה שתפילה פועלת. אם אדם נשחקה אצלו האמונה הפשוטה בכוח  של התפילה, איך הוא יוכל לחזק את הילד שלו לאמונה הזו? כשהילד יחזור הביתה מהלימודים בבכי שהחברים לא רצו לשחק אתו היום, הוא כבר לא יוכל לייעץ לו בחום שיתפלל אל ה' וה' ישמע לתפילתו כי הוא עצמו, אמונתו נשחקה קצת.
הקשר עם ה' זה בעצם הכל. קיבלתי או לא קיבלתי, נתנו לי או לא נתנו לי, עצם הקשר עם ה' הוא הזכייה. כל העניין שלי זה לשמור על הקשר, לשמור על החיבור, כי זה החיות שלי, זה ימלא את הנפש שלי, זה ישמח אותי, כל שמחה אחרת היא אולי שמחה של רגע, יש איזה תענוג, אך בסוף הכל מתקלקל, זה לא מצליח למלא את הנפש שלי לאורך זמן.
כל אחד ואחד צריך לראות מה מתאים לו לחיים שלו, מה הוא יכול לעשות ואיזה דרכים הוא יכול למצוא כדי לחזק את הקשר אבל העיקר  זה בלב, במחשבה. ברור שזה צריך לקבל את החיזוק שלו בדיבור, שזה תפילה ואחר כך במעשה. אחרת זה נעלם. זה מסתלק. אדם יכול להגיד שבדיבור, בתפילה, זה לא מסתדר לו עם הזמן. ובמעשה בודאי שזה לא מסתדר. אבל במחשבה, המחשבה היא אין סוף. היא לא מוגבלת. לא צריך זמן מיוחד. אדם חושב כל היום, אדם חושב גם מתוך שינה, במחשבה הוא יכול לבנות את הקשר שלו עם ה'. אני רוצה את זה ואת זה ולא זכיתי, לא קיבלתי אבל בעצם אם אדם מחובר עם ה' ויש לו קשר עם ה' הוא קיבל הכל. זה עניין של הקב"ה מתי להביא לי את זה ואת זה. זה לא ענייני. ענייני זה לשמור על הקשר.
בן אדם צריך לראות כל רגע ורגע כמה ניסים ה' עושה אתו. אין סוף ניסים. הבעיה שלנו זה עולם כמנהגו נוהג. יושבים בבית ומרגישים בטוח. כי המהנדס תכנן, והקבל בנה, ויש יסודות ויש קורות, הבית ברוך ה' חזק. צריך לראות איך בעצם הקב"ה הוא שבנה לך את הבית והוא מקיים אותו ומחזיק אותו כל רגע ורגע. וככה עם כל דבר ודבר. ה' מנהיג את העולם. הטבע זה כל שניה נס. אם ככה מסתכלים על הדברים, אז זה נקרא שרואים את ה' עין בעין.
כשזוכים לראות את הניסים, לא שוכחים להודות עליהם. התורה מדברת בפרשה שלנו על קורבן תודה. כשיוצאים מהצרה, צריכים להביא קורבן תודה. ועכשיו, כשאין לנו קורבן, צריכים להודות בפה, עם כל ההודאה הזו זו השמחה הכי גדולה. "הודו לה'' בכינור, בנבל עשור זמרו לו". והתודה הכי גדולה – על שזכינו להיות יהודים. יש הבדל כזה גדול בין יהודי לגוי, זה משהו אחר לגמרי. אנחנו אולי נראים ככל העמים אבל אנחנו משהו אחר. אנחנו "בני בכורי ישראל". אנחנו "הבן יקיר לי אפרים". אפילו שכל העולם נברא מהקב"ה, אנחנו משהו מיוחד. האלוקות של הקב"ה מרוכזת דווקא בנו. ה' אוהב דווקא אותנו. וכמו שה' אוהב אותנו ככה הוא רוצה שאנחנו נאהב אותו.
["כמו שאני רוצה אתכם אני רוצה שאתם תרצו אותי. תחפשו אותי, תבקשו אותי, תבקשו ממני את האהבה, ממני את החמימות, ממני את השמחה. אני רוצה שהאלוקות שלי תפעם בכל האברים שלכם, שכל תנועה שאתם יכולים לחשוב שאתם עושים, אתם מזיזים את היד כי היד זזה, שתאמינו שאני מזיז לכם את הידיים, ואת הרגלים. אני מנשים אתכם, אני כל דקה אתכם. מה אני מבקש מהיהודי? במה הוא ניכר שהוא יהודי? שהוא – את המסר הזה שאין עוד מלבדו – הוא לוקח את זה אל הלב, מאמץ אותו, לא עוזב אותו, נושם אותו, ישן אתו, קם אתו, אוהב אותו, תודה רבה שיש ה', תודה רבה שאין עוד מלבדו. זה לא איזה מן גזירה, איזה משהו קשה, כן, הבנתי את זה בשכל אבל עכשיו תעזבו אותי, עכשיו יש לי חשק לזה ועכשיו יש לי תאווה לזה, ועכשיו יש לי רצון לזה. לא! את המסר הזה שאין עוד מלבדו, אני מתפלל על זה, אני כוסף לזה, ומבקש את זה, ומאמץ את זה ללבי, וכשאני רואה שאני לא מצליח אז אני עוד פעם מתפלל ועוד פעם מבקש, זה מה שאני הכי רוצה"] (באור פני מלך).
אם אדם משקיע את החיים שלו  באין עוד מלבדו, ומגדל את הילדים שלו על זה, הוא יראה נפלאות. ה' כשאין עוד מלבדו אז כל כך הרבה בעיות נעלמות מאתנו, כל כך הרבה דאגות כבר לא שייכות אילנו.
ה' מחכה לנו. מצפה לראות איפה יש לנו איזה פרפור בלב, פרפור של עליה, של רצון להתקדש, להיות יותר טוב, אפילו בפסיק הכי קטן. ה' אוסף את כל הנקודות האלה, משתעשע איתן. אפילו שאלה דברים הכי קטנים. התורה בפרשה שלנו מראה לנו כמה חביבה מנחת העני לפני הקב"ה. כל המנחה כולה היא בסך הכל עשירית האיפה קמח ומעט לבונה ומעט שמן. זה הכל. וגם מזה, מה שהולך למזבח זה המעט שנכנס בין שלוש אצבעותיו של הכהן, כל השאר נאכל לכוהנים. ולמרות שזה כל כך מעט, זה הכי חביב לפניו יתברך. כי יש פה רצון. גם אם אני לא יכול כי אין לי, אבל אני רצה לשמח אותך, אני רוצה לעשות לך נחת רוח רבונו של עולם. הרצון זה המבחן שלך. כי עצם הרצון הוא זה שיקרב אותך אל ה'. אדם צריך כל הזמן להתחזק בנקודה הזאת, לא משנה מה עובר עליו, שהוא רק רוצה את ה'. זה כל הסוד. שאפשר לפחות לרצות. ולעשות מהרצון תפילה. יש לך התעוררות להיות צדיק, אל תזרוק את זה בגלל שאתה זוכר שבעבר כבר ניסית ולא הלך לך. אל תתייאש מזה. אתה לומד באיזה ספר מוסר או חסידות, אתה שומע איזה דרשה מרב ובאה לך התעוררות? אז גם גם אתה מבין שאי אפשר בבת אחת להיות צדיק גדול, אבל תרצה. תרצה. תעמוד בפינה ותגיד כמה מילים לקדוש ברוך הוא. זה כל כך יקר כשיש לאדם רצונות חזקים וכיסופים גדולים לה' יתברך. כי אם תתמיד בהם, אז הקב"ה יעזר לך שגם אתה תזכה להיות צדיק גדול.
העיקר זה הרצון. זה חביב לפני הקב"ה כמו שחביבה מנחת העני. כי רצון לשון ריצה, זה המנוע שלנו, זה החיות ושמחה שלנו. "צו את אהרון ואת בניו לאמור זאת תורת העולה". "צו אומר רש"י הקדוש זה לשון זרוז. כשמצווים מישהו לעשות משהו, מזרזים אותו. ולמה צריך לזרז את אהרון ובניו להקריב קורבן עולה? כי בקורבן הזה אין להם שום חלק, כולו לה'. הזריזות הזאת כל כך חשובה בעבודת הבורא. לחטוף כל מה שאפשר, לא לבזבז זמן.
ימי הזקנה הגיעו וההליכה כבדה וקשתה על הגרי"ש אלישיב זצ"ל. הנכדים שהיו אצלו בתורנות, הכינו את השתיה החמה בשתים לפנות בוקר, ליווהו לבית הכנסת וחזרו עמו. והנה בוקר אחד כשחזר מבית הכנסת הרחיב הגרי"ש את פסיעותיו וכמעט רץ. הנכד הקשה להדביק את מהירותו. "סבא" שאל – "למה אתה ממהר כל כך"? השיב לו הגרי"ש: "התעוררתי היום דקה מאוחר יותר מהרגיל. חסרה לי דקת לימוד"... (ישא ברכה).
קורבן לשון קרוב. כל החיים שלנו אנחנו צריכים להתקרב אל ה'. ולהתקרב אל ה' אפשר רק אם מתחזקים באמונה. זה העונג הכי גדול של הקב"ה, שהוא מתענג מהעבודה שעושים האנשים בעולם הזה, שנאבקים בחושך, שעוברים כאלה יסורים קשים, שהעולם כמו מתמוטט עליהם והם ממשיכים. אני בשיא החושך אבל אני מתחזק באמונה שהכל ממך אבא והכל לטובה. אני מאמין בך רבונו של עולם שאתה עושה רק את הטוב ביותר עבורי. אני קטן מלהבין בכל פעם מה הטובה שמסתתרת בכל הסתר פנים, בכל נסיון שאתה מנסה אותי, בכל צרה שאני עובר, חשבונות שמים אי אפשר להבין, אבל אני מאמין שעוד אזכה לראות את הטובה הצפונה גם בהסתר זה.
ויש גם מצבים פחות קשים. כל מיני תקלות ושבושים בתוכניות שלנו. דברים לא צפויים. ברגע הראשון נבהלים, מתכווצים, שוכחים שהצרה הזאת שנחתה עלינו עכשיו, גם היא מאת ה'. אנחנו דואגים, אנחנו מתבלבלים, אנחנו חסרים את הבטחון הזה שיש ליהודים יחידי סגולה, ששמים מבטחם בה', שתמיד זוכרים שכל מה שקורה להם זה מה' וזה לטובה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.