רשימת הבלוגים שלי

יום שישי, 9 בינואר 2015

בכלל לא כיף לצאת בשאלה

הסתפקתי אם להעלות את הרשימה הזו, מפני שהוא נוגע בקו אדום היכן שחייבים מאוד להזהר לא להכשל כאן, ובכל זאת לאחר שקראתי את דבריו שוב ושוב, אני מגיע למסקנה, כי אם הייתי אני צריך לטפל בנושא כזה, ולא הייתי שומע אותו, לעולם לא אמצא את התרופה. חייבים לשמוע את החולה מה כואב לו היכן נקודות התורפה, ושם לטפל
אתן לכם דוגמא בולטת, מקובל כי הסיבה מדוע פורשים מן הדת בשל ייצר הרע, רוצים לחיות חי הפקר. וכמי שיודע ומכיר את הנעשה ברחוב החרדי, אני קובע כי חלק גדול מאלו שפרשו לא היתה להם כל בעיה לחיות ככה אם רצו, וישנם מהם מי שאני יודע כי הם נקיים בתחום הזה, הם אנשי משפחה טובים לעולם לא יבגדו, ומה שגרם להם לעשות חושבים, הם עניינים אחרים שאסור להתעלם מהם
לכן החלטתי להעלות את הרשימה, מתוך תקוה כי מי שעוסקים בחינוך, יקלטו היכן נקודת התורפה, ממה להיזהר ומה לחזק בשביל שלא יהיו עוד כאלו
חיים שאולזון

מאת חרדי לשעבר

קראתי הרבה תגובות בעקבות "סערת פרסטר", וראיתי נכון להגיב לחלק מהדברים, לא כי אני חושב שאני הולך לשכנע מישהו אלא להראות לאנשים שחושבים כמוני שהם לא לבד.
בציבור החרדי נהוג לחשוב ש'התאוות' הם הכוח המניע, 'נעבעך' הם אומרים, ההוא נכנע ליצר הרע, וכלשון הרמב"ם (משנה תורה הל' ממרים פ"ג) 'והלך אחר דעתו הקלה, ואחר שרירות ליבו'. וגם חייבים לחשוב ככה! כי לא יעלה על הדעת שקיים בכלל אופציה אחרת. אם כן זה מעמיד את כל האמונה בסימן שאלה.
את נשוא הפרשה אינני מכיר אישית, כך שלא אתייחס לפרט אלא לנושא בכלליות.
את הפורשים מהציבור החרדי ניתן לחלק בעיניי לשתי קטגוריות, הראשונה הם אלו שעדיין מאמינים, אבל קשה להם לקבל את התורה וההלכות כפי שהם, הם מאמינים בקיום הבורא רק שחושבים שהוא אוהב אותם כפי שהם ולא חייבים להיות כאלו פאנאטים, הם ממשיכים להרגיש זיקה יהודית, טוענים שהקב"ה הוא לא נכס פרטי של אף אחד, חוגגים את חגי ישראל בדרך שלהם, דומה לחילוני המסורתי המצוי, בקרב הקבוצה הזו יש הרבה שחוזרים בסוף לקיום תו"מ בסגנון 'חבקוק' (חב"ד, קרליבך, קוק), אצלם יש גם הרבה מרמור על המקום ממנו באו, הם מרבים להתראיין, לתקוף ולגדף, בזים לחרדים, והם מתעסקים הרבה יותר בחרדיות מהחרדים עצמם. אותם נקרא לצורך העניין 'יוצאים בשאלה רגשיים'. הם גם ינסו לשכנע אחרים וירבו להכנס לויכוחים בנושא.
הקבוצה השנייה היא המשכילה, אלו שפשוט חדלו מלהאמין, והם אינם יכולים להצביע על נקודה אחת בודדת, דהיינו "שאלה", שהביאה אותם למסקנה שאין מנהיג לבירה, שאם יקבלו תשובה על השאלה המדוברת יאמינו שוב, אלא הרבה חקירות ובדיקות שהביא אותם לזה, שלב אחרי שלב. ולמה הם לא יחזרו לעולם? משל למה הדבר דומה, לילד שמספרים לו שאין באמת סנטה קלאוס, שההורים מביאים את המתנות, ושכולם יודעים את זה. אחרי שהוא עובר את ההלם הראשוני ונרגע, עכשיו נסו לשכנע אותו מחדש שסנטה קיים.
הם בד"כ אינם כועסים או ממורמרים, ואפילו רוחשים כבוד מסויים לחרדיות, הם חותכים וממשיכים הלאה, כי פשוט לא מסוגלים להיות חלק מזה. קשה להתפלל שלש תפילות ביום כשאתה לא מאמין שיש מישהו בצד השני שמקשיב. הם גם לא ירגישו יותר זיקה לשום יהדות, יעדיפו לא למול את בניהם, לא יגיעו לבית כנסת ביום כיפור, ולא ישאו את שם השם לשווא. התהליך השני הוא הרבה יותר ארוך ע"פ רוב. אח"כ לא ינסו לשכנע אף אחד על האמת שהם גילו, פשוט ימשיכו בחייהם.
אישית סירבתי לא פעם להכנס לויכוחים עם אנשים שחושבים שלהם יש את התשובות לכל השאלות, אני יודע שיש יותר סיכוי שאני משכנע אותם בצדקת דרכי מאשר שהם אותי בשלהם, כל טיעון הרי כבר שמעתי ובדקתי, כל ספר שעוסק בנושא כבר קראתי, במקרה הטוב הם ברובם גם לא רוצים באמת להשתכנע, כל רצונם זה להחזיר אותי לדרך שהם חושבים שנכונה ויברחו כשירגישו שאני מסכן להם את זה, ובמקרה הפחות טוב אני יודע מה יקרה להם כאשר אצליח לשכנע אותם, חיים קלים לא יהיו להם.
יש סיבה למה ההנהגה לא רוצה שאנשים יהיו עצמאים מידי וחושבים מידי. איך אמר לי יוצא ידוע, הפחד של הרבנים זה לא הפורנו באינטרנט, זה הפורומים עם המידע. כי זה בבחינת עץ הדעת שמי שטעם מזה, כל באיה לא ישובון.
אבל הצד השווה שבין כולם היא הקושי שמחכה להם בחוץ בעולם הגדול, וזה קושי לא פחות מלחזור בתשובה, רק בזמן שבחזרה בתשובה יש אין ספור ארגונים שמלווים ונותנים כתף, היוצאים בשאלה הם לגמרי לבד. הארגונים הבודדים שכבר כן קיימים לא באמת מסוגלים לסייע. והסיוע הנדרש הוא לא משהו נקודתי כמו כלכלי, חברתי, או מקצועי, זהו חיים חדשים ללא כלום.
החיים של החרדי הם מאוד מסודרים, אתה יודע בדיוק מה עליך לעשות מהרגע שאתה נולד עד סוף חייך, ואם יש לך שאלות אתה תמיד יכול לפנות לרב הקרוב אליך, להתחזק ולקבל תשובות. לעומת זאת, היוצא צריך להגדיר את החיים שלו מחדש, מטר(ו)ת החיים, ערכים, ייעוד וכל השאר, ושבעתיים קשה הדבר כשצריך לעשות את כל זה לבד. נכון שאפשר להתחבר לאנשים מהקהילה וקצת לקבל תמיכה מאלו שעברו את זה, אבל המסע הוא אישי, אין שולחן ערוך עם סעיפים ותתי סעיפים על מה צריך לעשות בכל שלב. היוצאים נזרקים החוצה לעולם שבו כללים משלהם, שפה ותרבות משלהם, שעליהם החרדים לא יודעים דבר, וזה מכוון כמובן. ההנהגה בכל דת תעדיף להנציח את הבורות והתלות כי כך יותר בטוח שיותר אנשים יישארו.
ולעניין התאוות, אפשר לחשוב מה יש כבר בחוץ, לאכול מה שרוצים? בארץ, הרוב המכריע הוא כשר בין כה, וכמה קשה זה כבר לאכול כשר? בהרבה מהנסיעות שלי בחו"ל כשאני מבשל לבד האוכל הוא כשר למהדרין, לא מתוך בחירה אלא כי אורז וירקות מבושל בכלי שאינו בן יומו הוא הרי כשר. (וסתם למען הידע הכללי, חז"ל לא טעמו לכן לא ידעו כשאמרו שחזיר הוא הבשר הכי טעים, זה לא). ללכת בלי כיפה? בחורף הרבה יותר נעים עם משהו על הראש. לשכב עם נשים אחרות? מי כמוני יודע כמה חרדים עם כל השמונה בגדים עושים את זה בין כה, ומי שלא, יכול הרי, באם יבחר. לחלל שבת? אני שנים לא חיללתי שבת למרות שלא האמנתי שיש איסור בדבר והיו לי אפשרויות. המסיבות של החילונים לא באמת יותר מעניינים משלום זכר או קידוש בבית כנסת. ובמקרים מסויימים אפשר גם לשלב בין שניהם, בליל שבת להיות בטיש ואח"כ לנסוע למסיבת טבע. בדידי הווה עובדה. אפשר בהחלט להיות עם ולהרגיש בלי.
לסיכומו של עניין, מי שחושב שליוצאים בשאלה יש חיים טובים וקלים הוזה בהקיץ, ומי שאומר שהתאוות הם הכוח המניע אינו אלא טועה, היוצאים עוברים שבעה מדורי גיהנום עד שמוצאים את עצמם, לא לחינם הרבה מהם מתאבדים בדרך, הדרך רצופה מכשולים שמי שגדל בחממה אינו יכול להבין עד שירגיש על בשרו.
אישית אני לא מתחרט על עזיבת העולם החרדי, בחרתי בדרך משלי להנות מהחיים העוברים בין כה כהרף עין ואני שמח בהחלטתי, אני יכול לומר בפה מלא שאחרי כל הקשיים יש חיים לאחר המוות, אבל אם תשאלו אותי למפרע אם הייתי מעדיף לא להתחיל את המסע הזה, ללא ספק שהייתי מוותר על התענוג.
נ.ב. אני מעדיף לכתוב בעילום שם, לא כי יש לי ממה לפחד, היום אני כבר לא שם, וגם אין לי דבר נגד פרסום, אלא אם אתפרסם אי פעם זה יהיה על רקע הצלחות שלי ולא מכשלונות של אחרים (קרי: החברה ממנה באתי), לזה אני מתנגד.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.