מסיפורי רחל אמנו

ר' חיים שמואלביץ זצ"ל היה פעם בקבר "רחל אימנו" שהיום יום פטירתה. ושמע שם אישה שהתפללה בדמעות שליש ואמרה: "אמא רחל" אין לי ילדים. ומי כמוך יודעת כמה קשה לחיות ללא ילדים? אנא ממך העתירי בעבורי שאזכה. כשמוע הרב אותה אמר בטוחני שתפילה זו התקבלה, וכך היה. והרב כובד בסנדקאות. 

בשלהי מלחמת העולם השניה הצליחו רבני ותלמידי ישיבת מיר בפולין להשיג אשרות מקונסול יפן בפולין וכולם יצאו לעבר ישראל דרך יפן ובכך ניצלו מגזרת השמד. בהגיע הגאון ר' חיים שמואלביץ ראש ישיבת מיר לישראל עשה את כל המאמצים ונסע להתפלל בכותל המערבי ובקבר רחל. בהגיעו לקבר רחל פרץ ר' חיים בבכי והתחנן ואמר לרחל אמנו, "יודעים אנו את הכתוב בדברי הנביא – מנעי קולך מבכי, אך אני שחוזר עכשיו מהמחנות ומהשרפות מתחנן בפניך, תבכי תבכי רחל, ויין, מאמע, ויין בעד עמך רחמים שאלי לפני מלך בורא נפש כל חי. אוי ויין, מאמע ויין, שערי דמעות לא ננעלו שיאמר לצרותינו די".

מסופר על ר´ דווידל מלעלוב זצ"ל,  שהגיע ביום ההילולא של רחל אימנו, י"א מרחשוון, לשטוח את תפילותיו בקבר הקדוש, לתדהמתו הוא הבחין ביהודי המיטיב את ליבו בסעודת מלכים במקום עצמו. הצדיק הביע את מורת רוחו: "כמדומני שאין זה יאה ונאה לאכול במקום קדוש זה!" השיב אותו יהודי בפשיטות לאדמו"ר: "אמא נהנית לראות את ילדיה אוכלים!"
נהנה האדמו"ר מלעלוב עד למאוד מהתשובה התמימה. מאז אותו מקרה- בכל שנה ביום ההילולא-י"א מרחשוון, הוא היה עורך את שולחנו הטהור- סעודה לכבוד רחל אימנו. ומזכיר את הסיפור הקטן- גדול הזה, המראה עד כמה חש כלל ישראל כולל הפשוטים ביותר את החום האימהי המורעף אליהם מאמא´לה שלהם. הם יודעים היטב עד כמה אכפת לה מהם, כמה היא שמחה ששמח להם וכמה היא מאנה להתנחם שחלילה עצוב לבם. לכן קברה הינו נחלת הכלל. היא אמא של כוווולם!!!