מפרשת "כי תצא" ועד פרשת "כי תבוא"

מאת הרב אליהו קאופמן

      לא לחינם הוקצו המילים "כי תצא" ל"כי תבוא", שהרי דרך הטבע בדיבור הוא לומר קודם "כי תבוא" ורק אח"כ להקיש על יציאה, במילים "כי תצא" אבל כשמדובר בביאה לארץ ישראל  –  פלנטרין של מלך,  הרי שהיציאה קודמת לביאה. ובמה דברים אמורים?

       לא לחינם נאמר "סור מרע ועשה טוב" בסדר הנ"ל. אין אדם יכול להיות מלא מצוות כרימון אלא עד שיסיר קליפתו מעליו, כדי שהחלל יתרוקן מהרע ויתמלא בטוב. וכך גם לגבי ארץ ישראל. לא יכול אדם לבוא לארץ הקודש עד שלא יצא למלחמה על יצרו הרע ויתנקה מהקליפות שעטפו אותו. לא לחינם אמר כלב בן יפונה כי "טובה הארץ מאוד אך ב-ה' אל תמרדו". מרד ב- ה' פירושו אי קיום תורה ומצוות, וכניסה לפלנטרין של מלך בלי ניקיון הקליפות יש בה הקפדה גדולה הרבה יותר מאשר חיים עם קליפות מחוץ לאותו פלנטרין של מלך.
להמשך כנסו כאן:

 

       סיומה של פרשת "כי תבוא" היא אולי הסיומת הקשה והאיומה ביותר של איזושהי פרשה בתורה הקדושה. זהו מטר של איומים מה עלול לקרות אם ישראל לא ישמרו מצוות על אדמת ארץ הקודש. מהשוואה בין האיומים לבין מה שאירע בחורבן הבית השני –  עפ"י הספר "יוסיפון", מיד מסתבר לנו שסיומה של פרשת "כי תבוא" היא נבואה מדויקת של מה שאירע בהחרבת הבית השני, שממנו לא התאוששנו עד היום הזה ממש. לא לחינם נאמרה נבואה קשה זו דווקא בפרוטרוט לגבי חורבן בית שני דווקא, וזאת משום שאז ניחתו על ראשנו המכות הקשות ביותר: גלינו מארצנו ועד היום ממש עוד לא נגאלנו מגלות זו. חרב בית מקדשינו ועד היום נותרנו ללא בית הבחירה. המכות המתוארות השפיעו גם על אופן הגלות והיו קשות כשלעצמן משאר המכות של התקופות שלפני ואחרי.

      הנבואה מזהירה שאם לא תקוים התורה בארץ הקודש, אזי, כל פירות הארץ שהיהודים שתלום יעברו לרשות אויב וצר שיכבוש את הארץ, וכך גם לגבי החיות והבהמות. ואמנם השלטון הרומי – שהחריב את הבית השני, גזל את כל תבואת הארץ ואת בהמות העבודה. הנבואה מזהירה כי –  חס ושלום, צאצאים יטבחו לעיני הוריהם ע"י גוי אכזר וכך אמנם היה. הנבואה מביאה אזהרה קשה שנשים תאכלנה את פרי בטנן ו"יוסיפון" מזכיר זאת בספרו ומביא שתי ערים עם מקרים ספציפיים בנושא המוזהר שקרו שם (פילדלפיה בעבר הירדן המזרחי –  היום רבת עמון, ועיר הקודש ירושלים) כאשר אימהות אכלו את ילדיהן. הנבואה מזהירה כי האויב שיכה במצוות ה' בעם ישראל יהיה גוי עז פנים שאת לשונו עוד לא ידעו בזמן הנבואה, וזה יהיה אויב שלא יחמול על זקן ונער. ואמנם כאלה היו הרומאים – עזי פנים ואשר הרחמים מהם והלאה, והם רמסו בסוסיהם זקנים וילדים. ובימי הנבואה עדיין לא היתה קיימת לשונם של הרומאים –  הלטינית. הכתוב מביא סימן נוסף לאותו עם –  לרומאים: "כאשר ידאה הנשר". הסמל הרומאי היה אמנם הנשר. הסימן כי הדבר יקרה בארץ ישראל ולא בחו"ל נאמר בעניין הביטחון המופרז שיהיה לעם ישראל מול אותו אויב משום החומות הבצורות שלו: "בארצך". ואלה היו אמנם חומותייה של  העיר ירושלים. עם ישראל מוזהר כי עזיבת התורה והמצוות יביאו להולכת ה"מלך אשר תשים עלייך" לגלות מרה וארוכה וכי ה"גר בקרבך עלה יעלה". ואמנם אין הכוונה למלך מבית  דוד –  כמו למשל צידקיהו המלך שהגלה בחורבן בית ראשון לבבל , משום שצידקיהו היה יוצא חלציו של המלך דוד שהקב"ה המליכו. הכוונה היא למלכי החשמונאים –  שמלכותם היתה כנגד דעת התורה ולצנינים בעיני חכמי ישראל, ואילו מלכיחם שהוגלו היו בנם ונכדם של המלך אלכסנדר ינאי ואשתו שלומציון המלכה, היו אלה אריסטובולוס הבן ובנו אנטיגונוס. הגר שעלה ופגע בעם ישראל –  באותה תקופה, היה לא אחר מאשר המלך הורדוס שהיה גר אדומי , ואשר אכזריותו ליהודים ואף לבני משפחתו ולבניו ממרים החשמונאית נודעו לכל, עד שהקיסר הרומאי אוגוסטוס טען כי עדיף להיות הכלב של הורדוס מאשר בנו! באותה נבואה מוזכר כי אחד מהמצבים הקשים יהיה כאשר אישה תתארס עם יהודי והגוי יזכה בה. ואמנם פרשת ההגמון היווני –  שכל מאורשת התחייבה להיבעל על ידו, היא זו הרמוזה בנבואה הזו. ומזהיר הכתוב שמצב הדלות והמכה יהיה כה מר עד ששבויים יהודים יגלו שוב למצרים אך שם איש לא יקנה אותם משום היותם במידה כה גדולה בשווקים המצרים. ואמנם בספר "יוסיפון" מסופר על מציאות זהה לאזהרה, וכיצד שבויי יהודה הובאו למצרים אך רבים לא נקנו משום היות שפע של עבדים יהודים בשוק המצרי.

      לא לחינם באות הפרשיות הללו ממש באמצע חודש התשובה –  אלול, אלא כדי ללמדנו לקח של תשובה. רבנים , אברכים, וכל מיני מרצים לעת מצוא מדברים על תיקון המידות, על תפילה  ועל התחזקות במצוות בכל האמור לתשובה בחודש התשובה, אבל כמעט שלא נמצא אחד שידבר על "עת לעשות ל- ה', הפרו תורתיך". מעטים הם האמיצים שקוראים להילחם על עניין "ישראל ערבים זה לזה" ו"ישראל ערבים זה בזה" כדי שהכפירה וההתעללות בדת ישראל , מצד מומרי ישראל, תפסיק. בשבוע האחרון יצאה קבוצה של רבנים בקריאה נגד הגיוס לצבא הציוני. אבל לקריאה הזו לא הוסיפו הללו את הקריאה כי זהו צבא טמא של נשים ופרוצות, צבא של גויים שאסור לברכו כקולקטיב ואשר ב"גיוריו" ההזויים הוא מכניס טומאה ומרבה את זרע הערב רב בישראל. הרבנים ה"מכובדים" הללו אינם יכולים לפטור את בניהם ותלמידיהם מגיוס רק משום נוחיותם ולספר כי לימוד התורה הוא הדוחה זאת. והאמנם לאי לומדי תורה מותר להתגייס לצבא חוטא ומחטיא כזה?! בודאי שלא! אבל עדיין עניין "פני הדור כפני הכלב" ניכר גם באלה שעוד עושים מעשה נגד הגיוס הציוני, אבל מעשה זה אינו בבחינת "סור מרע" אלא במסגרת "אני את נפשי הצלתי".

    סופה של פרשת "כי תבוא"  –  לאחר כל אותן אזהרות , מותירה את התשובה וקיום התורה כמוצא לגאולה. אבל מוצא זה איננו רק מאלה שכבר עוסקים בכך אלא כולל את כל האפיקורסים מזרע ישראל, וברור כשמש שאם רבני הדור ימשיכו לפחד מאיבוד הכסף הציוני ויחיו תחת "איש כטוב בעיניו יעשה", הרי שהגאולה שתבוא תדרוש דמים רבים, ובעיקר מאלה החובשים את המגבעת השחורה של מנהיגות עולם התורה אך יד אחת שלהם קשורה לבלתי עשות דבר משום שהיד השנייה סופרת את השלמונים הציונים.