'נצור לשונך מרע'כוח עצום יש לו לדיבור. עצם זה שמוציאים את המילים מהפה, פועלים בשמים. כשאדם מברך את השני, בכוח הדבור הטוב הוא פועל מציאות של טוב. כשאדם עובר תקופה קשה ח"ו והוא חוזר ואומר לעצמו, בפה מלא, עשרות פעמים ביום, בעזרת ה' הכל יסתדר לטובה, בכוח המילים האלה הואיפעל לעצמו ישועות."האמנתי כי אדבר", בזכות זה שהאדם מדבר עוד ועוד דיבורי תקוה וישועה, הוא יאמין שישועה אכן תגיע כי הדיבורים פועלים. והדברים נכונים לכל ההסתרות שבני אדם עוברים, אם בענייני שידוכים, אם בהמתנה לילדים, אם בפרנסה, אם ברפואה. אסור להוציא מהפה דיבורים של יאוש, של חוסר תקוה. דבורים כאלה מזיקים. צריך כל הזמן לדבר באופן חיובי, שעוד יהיו ישועות גדולות, עוד יאיר היום, עוד יהיה טוב, תהיה פרנסה בשפע, שדוכים טובים, ובכוח הדבור באמת נראה ישועות.כשעשרות אנשים באים לברך ברכת מזל טוב בברית מילה, בקידוש של בת, בבר מצוה או בחתונה, יש לברכות כוח עצום. כוח של מילה יהודית. כשיהודים ניגשים זה לזה בליל ראש השנה ומברכים 'לשנה טובה תכתב', הברכות האלה עולות לפני כסא הכבוד ומשפיעות זכות על האדם המתברך. זה שהוא בריא ושלום במהלך השנה זההרבה מכוח הברכות האלה. הדיבור מקרב אותנו אל ה'. הוא עיקר התענוג שיש לנו בעבודת השם. זכינו להיות מתלמידיו של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זצ"ל שלימד אותנו את הכוח של התפילה האישית, שזה ניקרא לדבר עם השם. הרבה אנשים לא יודעים לדבר עם השם, אפילו שהם דתיים. צריך לעזור להם. ללמד אותם.כשאדם מרגיל את עצמו לדבר עם ה', אין לשער את התענוג הרוחני שהוא מקבל מזה. הלב של עבודת ה' הוא התפילה. הרי כל החסרונות שלנו זה כדי שסוף סוף נפתח את הפה ונפנה אל ה'.ה' מחכה לרגע הזה שנרגיש שחסר לנו ונבין שאין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים. אדם יודע איזה יצר הרע יש לו, איך הוא רחוק מתיקון המידות, איך הוא שקוע בתוך התאוות, איך הן מושכות אותו ממש כמו מגנט, אז מה נשאר לו לעשות? כל הזמן לפנות אל ה', בתפילה והכנעה: ה' תעזור לי לא לכעוס, תעזור לי לשמור את העיניים כשאני הולך ברחוב, תעזור לי שאני אמאס בתאוות, שאני ארצה את הקדושה יותר מהכל, שאני ארצה רק אותך. אדם לבד לא יכול להתגבר על היצר הרע שלו, לא יכול לנצח את התאוות שלו, "בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו, אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". כשאדם מבין את זה, הוא לא מפסיק להתפלל ולבקש מה'- תעזור לי.אם זה לא תפילה, אז זה כוחי ועוצם ידי.כל דבר שיש לאדם בחיים, העצה היחידה זה תפילה. איך? בתחנונים. לא מגיע לי כלום. הכל זה רחמים של ה'. שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל, משה רבינו ודוד המלך, והיו יכולים לתלות שכרם במעשיהם הטובים ולא ביקשו מן המקום אלא שיתן להם חינם. כשאדם מתפלל בתחנונים, הוא מוסיף חן לתפילה שלו. הוא גם מצליחלעורר את המידה המופלאה של 'חנון' שאין מעצור על ידה מלהושיע.רבי אליעזר היה נותן פרוטה לעני ורק אחר כך מתפלל, שעל ידי שנתן צדקה לפני שהתפלל, היה בידו באופן מוחשי לצייר לעצמו צורת עני המבקש צדקה ובאופן זה היתה תפילתו. וכתב ה'ספר חסידים' שיש אדם שאינו זכאי שיקבל המקום תפילתו, אלא בעבור תוקף תחנונים ודמעת עיניו, אשר תמיד בוכה ומתחנן ואף על פי שאין בידו זכות ומעשים טובים, מקבל הקב"התפילתו ועושה חפצו.הקב"ה הוא כל יכול כפשוטו, הוא יכול ברגע אחד להפוך את מצבו של האדם בגשמיות וברוחניות מן הקצה אל הקצה, אלא שהאדם חייב להאמין. הקב"ה לא יכול לשלוח זיווג לבחור בגיל שלושים? בגיל ארבעים? הקב"ה לא יכול להושיע בבנים גם אחרי עשרים שנה? על כן מה שמבוקש ונדרש מכל אחד בעת נסיון ארוך, זה לאמץ לבבו באמונה ובטחון, להתבונן ברחמיו וחסדיו הגדולים והנפלאים, בכוחו הגדול להושיע בני אדם בישועות היותר רחוקות מן השכל, ומתוך כך ימשיך אדם להתפלל ולהתחנן עד אשר תבוא אותה שעה, ויש לך שעה ויתנו לך.
שבת שלום
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.